ברוריה לוצ'יה רוטמן ז"ל

שנתיים, 730 יום לרצח,
5 שבועות, 40 יום למלחמה הנוכחית.
40 שנה להקמת המדינה,
100 שנה לעליה הציונית,
ימים, שבועות, חודשים, שנים,
מלאים בתאריכים, זכרונות, מעשי-גבורה
ועבודה אפורה יום-יומית
ושאיפה תמימה שבלב,
לשלום, לשכנות טובה, עזרה לזולת,
הגשמת משאלות שבלב.

ואנו בני הדור השני לעלייה, לחלוציות ולתקומה
וכבר ישנו מפזז ושואל שאלות גם הדור השלישי.
ואנו שמגשרים בין השמחה, חוסר דאגה,
עליצות הנעורים למועקה, אחריות הורים,
רצון לגונן, להבטיח עתיד.
מבינים, מעריכים וכואבים.
מבינים את שאיפות הדור החלוצי, העולה, הלוחם,
מעריכים את המאמץ בהקרבה והשאפתנות
וכואבים את מצבנו כיום.

עומדים עדין כמו לפני שנתיים פעורי פה,
חסרי אונים, בלי חשיבה, והשאלות עדין מנסרות
בקול חלול וצורמני,
לא שכחנו, לא סלחנו, והגוש שנעקר
מקירבנו עדין גדול, כואב,
מנסים להמשיך, גם את דרכך, להאמין
באמנותך, למענך ולמעננו.

ובעיקר מתגעגעים.