המשך המאבק בארגוני המחבלים
בין השנים 1978-1982, בין מבצע ליטאני למבצע של"ג, נמשך המאבק בארגוני הטרור אך הלחימה התבצעה בעיקר כפעולות קרב ממוקדות: הפצצות של מטוסי חיל האוויר, התקפות ספינות טילים של חיל הים, הפגזות ארטילריה ושיריון (חטיבה 188) ופשיטות חי"ר, ברגל ובמסוקים, כולן להשמדת בסיסי מחבלים בעומק השטח. כמו כן נעו יחידות הקומנדו הימי על ציר החוף ופגעו ביעדי מחבלים ובכלי רכבם.
למרות הישגי מבצע ליטאני והכנסת 6,000 חיילי או"ם במסגרת יוניפי"ל (לשטחים לצד גבול הצפון שטוהרו), גבר בהדרגה כוחם של המחבלים בדרום-לבנון, והגיע ל- 15,000 איש. בשנת 1979 החלו המחבלים להתארגן במסגרות חצי- סדירות, גדודים וחטיבות וגם קלטו כמויות גדולות של ציוד לחימה כבד. לאור רצח בנהריה (78\4\22) הוחלט כי לא יבוצעו עוד פעולות-תגמול ותגובות על פיגועים, הפגזת מרגמות וקטיושות, אלא הפעלת לחץ צבאי מתמשך בכל השיטות, בכל האמצעים ובכמה זמן שידרש. המחבלים נאלצו לחיות בכוננות מתמדת והם הקצו כוחות מיוחדים להגנה עצמית.
עד לתקופה זו היה מפקד החטיבה יהודה (יודקה) פלד ואותו החליף יוסי מלמד בשלב זה. בתקופתו, קיץ 1981, התחוללה לאורך גבול הצפון ובעיקר בגליל המערבי ואזור נהריה, גליל עליון ואזור קרית שמונה, "מלחמת התשה קטנה". כשלושה שבועות הופגזו אזורים אלו, כמעט ברציפות במטחי קטיושות ומרגמות של מחבלים אולם הפעילות האינטנסיבית של צה"ל בתגובה לא הספיקה (ירי על מאחזיהם) ומבצע של"ג תוכנן לצאת לפועל.
עדות המח"ט יוסי מלמד- "…אנחנו (חט' 188) היינו מוכנים לכל משימה…לכל פעילות מבצעית…כל משימה שהיתה אני "קפצתי" עליה, התנדבתי, נודבתי. כי הבינו שהחטיבה…"קלה" יותר,… מסוגלים לעשות כל דבר… היה לנו גדוד בבית הלל ופלוגה אחת תמיד בפנים (בתוך דרום-לבנון)."