אלבום תמונות
"בן יפה נולד על כתף הכרמל
ומברכים הגיעו מכל עבר
גשם טוב ירד - כי נעתר האל
והחיטה נבטה בשדות השבר"
היה איתן רוכן על ציודו, בודק פעם נוספת את הפק"ל משפר את האפוד ושר מדקלם שיר זה, כאילו על עצמו הוא שר. אך איתן חייך כי ידע שבן יפה נולד והוא לא היה כזה, שהוא נולד בנהריה ולא על הכרמל.
בשירים הילדים רכים ואיתן היה מלח הארץ, הוא חי וגדל בנהריה ככל הילדים, למד ביסודי ובתיכון. עוד בצעירותו הצטרף לשבט הצופים שבעיר שם גדל והתחנך ובהמשך הפך למדריך גאה במעשיו.
היה לו ממי ללמוד: מורים לפעילות חברתית וציבורית היו הוריו. אביו חיים אלוף משנה בצה"ל ולימים ראש העיר נהריה ואימו זהבה מורה ומחנכת ידועה ומוכרת בנהריה. איתן העמיס על עצמו מטען של ציווים אישים - למה אפשר לשאוף, לאן כדאי להגיע. מטען של ערכי אנוש, אהבת אדם, הארץ והמדינה, כיבוד הזולת, התנדבות לכל והעיקר נתינה. הוא ידע שיש מי שנועץ בו עיניים מעריצות-אחיו הקטן דורון, לו שימש איתן מופת-מושא להערצה.
כזה הגיע איתן לצבא. הוא ואני התגייסנו באותו יום 2 לנובמבר 1978. יחד התדפקנו על הדלתות בביתני הצנחנים. כעבור ימים החלפנו יחד את נעלינו השחורות בנעלים אדומות כשידענו שאנו בדרך לסנור-פסגת השאיפות באותם הימים. צוותנו לאותה פלוגה ולאותה מחלקה - נכונו לנו שנה וחצי צעידה ביחד מעל או מתמת לאלונקה, חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה באימונים, תרגילים בבט"ש ובמסעות.
ולבב כסלע איתן גדל, מתחזק, מתחשל, מדרבן אותנו ובעצמו מתנשף, שר מאחורי הקו הצנחנים הצנחנים. שדר אל עצמו, על עצמו כאילו ידע שיגיע יום והוא יהיה שם מאחורי הקו. אנו חבריו למחלקה היינו איתו חוזרים אחריו: הצנחנים הצנחנים!, ספק מאמינים שאכן נהיה שם גם. איתן ואני התמננו למכי"ם בפלוגת נובמבר 1979. לא עוד מקבלים ומבצעים פקודות אלה הנותנים, המדריכים. איתן אהב את זה וחניכיו אהבו אותו. הוא חיכה ליום שבו יוכל להסטאלבט על המאגיסט שמצא אצלו מעצור בשרשרת המא"ג, אך לא להסטאלבטות עצמה חיכה. הוא לימד, הדריך, חינך את הדורות הבאים להקפדה על כל פרט ופרט בביצוע המשימות, בשמירה על הציוד הרב, על רמת המוכנות והכוננות.
אחרי 3 חודשים נפרדו דרכינו לזמן מה. אני הלכתי לבה"ד 1 ואיתן המשיך עם הפלוגה.באחת מצניחות האימונים נפגע איתן בגבו וגבס לבן הקיף את גבו וביטנו. למרות זאת חזר איתן לגדוד ולפלוגה ושכב עם חייליו במארבים בדרום לבנון כשגבס לגופו, איתן החלים מהפציעה וסוף סוף הרגיש שהוא בשל להגיע לבה"ד 1 לקורס קצינים.
בנובמבר 1981 התחיל איתן מסלול נוסף בסנור, הפעם כמ"מ. כעבור 8 חודשים הוביל את מחלקתו במבצע "שלום הגליל". בערך כשבועיים לאמר פרוץ המלחמה, ביום חמישי 17 ליוני 1982, גדוד 202 פרוס בשכונת מונטה וורדה בצפון מזרח ביירות, עברה הפקודה בקשר הגדודי להכין את החיילים המיועדים לכך ליציאה הביתה. אני הובלתי את חיילי בנגמ"ש בדרך למטה החטיבה, בקשר יכולתי לשמוע את איתן המוביל את חייליו. יום קיץ חמים ונעים עטף את ביירות כשלפתע החלה רשת הקשר לטרטר בקולי קולות ופקודות, הסברים וצעקות נשמעו מכל רמ"ק אפשרי.
איתן ואנשי ציוותו עלו על מארב מחבלים ליד צומת גאלרי שמען שבמרכז ביירות. צרור יריות פילח את גופו החסון, צוות הנגמ"ש חולץ מהמקום והגיע לאזור שליש מטה החטיבה. כעבור מספר דקות הגעתי וראיתי את רופאי החטיבה וחובשים נוספים מנסים להחיות את איתן במשך דקות ארוכות.
מסוק הפינוי הגיח מאי שם, הרופאים התלבטו אם איתן יחזיק מעמד בטלטולי הדרך - מצבו היה כל-כך רע. עמוק בפנים הבנתי שאלה רגעיו האחרונים של איתן, אך סירבתי לקבל זאת. כל-כך רציתי שאיזה נס ישאירו בחיים ואני מעולם לא האמנתי בניסים.
לבסוף העלנו את איתן למסוק ובעודי מתבונן במסוק המתרחק חלפו לנגד עיני כל אותם ימים בהם היינו יחד, שלוש שנים וחצי, מהבקו"מ ועד רגעיו האחרונים. מאז ועד היום אני תמיד נזכר באיתן הצועד מחייך ושר:
ציפורים עוזבות בערב כבר קריר
יפה בליל שבת חיכתה בשער
סתיו ברחובות - מחר היא בת 20
אך למה לא מלאו 20 לנער...
מתגעגעים אליך איתן - כל חבריך
נובמבר 78
כתב: דורון ספיר קיבוץ גזית.
זכות גדולה עמד לאיתן, הוא נפל בראש חייליו שקלט בקלט אמו ויצא איתם לקרב שעבורו היה אחרון.
לזיכרון הקמנו "מכון לקידום התלמיד" שמטרתו לעזור לתלמידי מעוטי יכולת כלכלית במקצועות ראליים ולהקנות להם האבת האדם והמולדת ברוח חייו של איתן.
אנו מלאי ערכה יחידה לחטיבה ולגדוד 202 על היחס למשפחות ועל הקשר עמנו.
ההורים זהבה וחיים והאח דורון.