תפריט נגישות

רב"ט איתן פרץ ז"ל

אמא כותבת...

אלבום תמונות

בני איתן נולד בחורף, ב-8 באפברואר 1976, ביום אשר זכור לי כיום גדול ומשמח.
לתינוקי איתן היו עיניים ושיער שחורים. בזרועותיי אחזתי תינוק חייכני ויפהפה.
עכשיו, כשהגחת אל אויר העולם, אדבר אליך בגוף ראשון.
חייכתי אלייך בחזרה ומרגע זה שקשר בינינו, נוצר קשר אהבת אם לבנה, שנמשך עד היום האחרון לחייך. בילדותך היית ילד שובב שאוהב לקפוץ, להשתולל ולשחק. לא פעם מעלליך היו מסתיימים בשבירת רגל או יד. פעמים רבות היית חוזר אחרי יום מפרך של משחקים ילד עייף ומרושל.
את חדרך חלקת עם אחיך, שגדול ממך בשנתיים, עופר. הייתה ביניכם שותפות חומרית ורגשית שלפעמים הביאה למריבה אך זו תמיד הסתיימה בפיוס.
היית ילד "אמצע" - קטנה ממשך היא מאיה. מאיה נולדה ילדה חריגה, ואתה, מתוך מודעות והבנה לחריגותה של מאיה הקטנה שימחת אותה ופירגנת לה. את גיל המצוות חגגתם יחדיו. טוב לבך התבטא גם כלפי הזולת. ללא כל הבדלים או סימנים מבדילים בעיניך. כולם היו שווים, וכאשר מישהו נזקק לעזרתך, היית תמיד מושיט יד. גם בהתבגרותך לא מאסת במעשי קונדס שלא פסחו גם עלי. פעמים רבות היית מותח אותי עד לסף "הפיצוץ" ואז אתה חייכת, הרגעת ונשבעת שהכל בצחוק.
שעות רבות בחייך הקצרים עברו בין כותלי ביה"ס שמלבד הלימודים שימש לך כמקום מפגש עם בנות וחברים.
את אהבת חייך, אילנה, הכרת בנעוריך. היית גאה כשסיפרת לי על חברתך "אמא יש לי חברה ואני אוהב אותה"? אהבתכם נמשכה עד יומך האחרון.
היית ילד של בית שמביא שמחה ואור. ממלא את הבית בחיים חדשים בכל חג מחדש. בחג סוכות האחרון שלפני מותך קנית "סוכה לנצח", בה ישבת עם חבריך. מדי שנה אנו מרכיבים את הסוכה שקנית, אולם כיום היא כבר לא מלאת חיים כבעבר.
הסוכה כבר לא תהיה מלאת חיים כי אתה אינך.
ואפשר ל"האשים" את הגורל או את המקריות שאחד מהם הוביל אותך אל מותך.
הצעד הראשון בדרך אל הסוף היה כאשר קיבלת את צו הגיוס אשר אותו קיבלת בשמחה.
היית "מורעל" וכאחד כזה מטרתך הייתה חי"ר.
את הזמן שלפני גיוס ניצלת לבילויים (בחברת חברים) שאותם מימנת מעבודות מזדמנות.
שלושת ימי הגיבוש לצנחנים היו אף הם בילוי עבורך. והיוו כריס כניסה שלך ליחידת הצנחנים.
היית מאושר על שהגשמת את שאיפותיך והבטחת שעוד אתגאה בך: "תראי, אמא, את כל כך תתגאי בי".
לאחר גיוסך הגעת פעם בשבועיים. אני חיכיתי לך עם האוכל האהוב עלייך וריחות של ערב שבת.
את השבת העברת בחברת המשפחה והחברים.
בוקר יום ראשון האחרון של חייך, כהרגלך שתית את קפה הבוקר של אבא ולאחר צאתו לעבודה, דיברנו ושתינו יחדיו ואז במהלך השיחה פנית אלי ואמרת:
:יום אם שמח אמא, אני מצטער שאין לי שושנה אדומה לתת לך" והוספת: "את יודעת, אמא, אני חייל, וחיילים הם הרי תפרנים".
לאחר שיצאת אל דרכך בחזרה לבסיס עמדתי במרפסת, מביטה בך נעלם בין הבניינים.
באותו בוקר, שהתחלתו הייתה רגילה לחלוטין, במהלך עבודתי שמעתי על האסון ומיד חיפשתי אותך בכל מקום עד אשר הגיעה אלי הבשורה המרה. היום, ילדי, אני פוסעת בבית הקברות בשביל המוביל אל קברך. הרבה מאוד שאלות מתסכלות מציפות אותי בדרכי אליך. שאלות אשר אמשיך לשאול אותך, אך לנצח לא אקבל תשובה.
אני מקווה ששמחת החיים שהייתה לך בעולמנו הלא מובן ממשיכה להיות נחלתך גם בעולם שבו אתה כעת. אני ניצבת מול קברך ומבקשת שתשוב אלינו עם שמחת החיים, ושהשלווה תשוב לחיינו. בדרכי אל מחוץ לבית הקברות, בראותי את הקברים הרבים, אני שואלת בלבי עד מתי, אלוהים, יבשו שדות הבר?!
והנה עוד חורף חולף והאביב בפתח. האביב שבד"כ מבשר אופטימיות, לא נושא בחובו בשורה חדשה לגביך. דע לך, ילד, כיום אתה לא אתי, אך דמותך אינה משה מפני ומלבי. חייך נקטעו בטרם עת, ובימים שחולפים לא נותר לי אלא לזכור אותך, לאהוב אוך ולדמיין כיצד היית נראה, חושב ומתנהג בימים שאינך כאן.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה