נאום יום הזיכרון 2017 -
סימה רוזנבאום - יו"ר יד לבנים סניף נהריה
ושוב חלפה לה עוד שנה, לכל המשפחה היקרה הזו שעומדת כאן. אך הכאב מסרב להגליד,ואיש אינו מצליח לעצור את הדמעות.
אנו עומדים פה הערב, בראש מורכן ובחרדת קודש, עם דגלי הלאום מורדים לחצי התורן.
עם רב מרכין ראש, מצדיע לכל אחד ואחת מן הבנים והבנות ששמם חקוק על האבן.
אנו נאספים כאן למול שמותיהם של 288 בנות ובנים, חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
שמות שמות , יותר מדי שמות.
מאחורי כל שם היה אדם, היה איש, היו לו חלומות, היו לו תקוות, היו לו הצלחות וגם כשלונות.
מאחורי כל שם יש משפחה אוהבת, מאחורי כל שם עולם ומלואו.
אנו המשפחות איננו צריכים יום בשביל לזכור. כל יום הוא יום של זיכרון.
יום הזיכרון בא להזכיר אחת לשנה, מה החוב הכבד אותו חייבים אזרחי מדינת ישראל, נבחריה ונציגי הציבור שלה - לנופלים.
חוב זה אינו נפרע רק בעצרות זיכרון והתייחדות ממלכתית, אלא, הוא שריר וקיים כל ימות השנה, והוא תובע מחוייבות, נתינה וסיוע ביחסה למשפחת השכול.
כל אדם יש לו את שמחותיו ועצבותו. סביבינו ישנם אנשים טובים, הם יכולים להשתתף בצערנו, הם יכולים להבין אותנו, אך אינם יכולים להרגיש את כאבנו- כמונו, כי זה הכאב שלנו.
אנו שומרים עליו שלא יעזוב אותנו, כי הוא איננו מרשה לנו לשכוח את בנינו ובנותינו,רק הם יוכלו להשתתף בצערינו בלילות שימורים שלנו.
רק הם יכולים לראות את דמינו מטפטף מליבנו השסוע .
ואני עוד תוהה מה עוד נותר לומר על הכאב ? על הכאב שלנו כהורים שקברו את ילדם ? הכאב שחי בתוכינו והפך לחלק בלתי נפרד מחיינו. מה עוד ניתן לומר על כאב של אמא ואבא מתמוגגים מחיוך של בנם, ועדיין לא יודעים שהחיוך הזה אינו מובטח לעד.
מד הכאב הולך ומתגבר, החג המתקרב שלקראתו כולם ממרקים ומתחדשים , שולחן החג בהיעדרותם, גורם לנו שוב לחוש את עוצמת הכאב בחסרונם.
ממרום שנים של כאב, אוכל רק להוסיף היום ולומר, שהכאב לא עוזב ולא מרפא וכל יום שעובר הגעגוע גדול יותר. הזמן לא מרפא ,הוא ממשיך להכאיב.נשארו רק מזכרות של תמונות מחייכות ומבט מיותם, והשם שחקוק על האבן שאותו אנו צריכים לנשק.
אבל במרוצת השנים למדנו לחיות כך. ולמדנו להכיל את הכאב בכל הרמות. למדנו להנות מילדינו החיים ומנכדינו שנותנים טעם לחיים.
למדנו לקחת חלק בשמחות של אחרים ולהתמודד עם הצביטה בלב.
אני יודעת עד כמה קל לשקוע בתהומות הכאב, עד כמה קשה לבחור בחיים, ולחיות. ואף על פי כן, ולמרות הכל אנחנו עושים את זה כל יום, כל בוקר מחדש.
השנים חולפות והגעגועים רבים.
אני עומדת כאן כ-יו"ר יד לבנים וכנציגת המשפחות השכולות, ביראת כבוד מולכן משפחות יקרות, נוכח האבדן של היקר מכל, ועם הרבה אהבה כלפיכם. הכאב שלנו הוא כאב פרטי, אבל הזיכרון הוא של כולנו - זיכרון קולקטיבי וכולם היום איתנו - עם אחד לב אחד.
חברים ואנשי נהריה היקרים, חושפת בפניכם את כאבינו וגעגועינו, ומודה לכם על שבחרתם מידי שנה להקשיב לזעקה זו, לחבק, ולהקדיש מזמנכם היקר לזכר הנופלים.
נמשיך ונישא תפילה, שכל אחד ואחת מאיתנו, בדרכו שלו, יצליח להאיר את נתיב חייו האישיים והמשפחתיים, לקום בכל יום ולהתקדם עוד קצת, לא להיסוג אחור, ושיימצא לנו הכוח לנתב את הכאב והצער לעשייה, לשותפות, לנתינה , ומציאת טעם בהמשך החיים.
יהי זיכרם של הנופלים ברוך.