יש ולפתע נדלק זיק בלב לוחם והוא הופך לגיבור, בהשתערו על גדר-תיל בגופו, למען יעברו עליו חבריו; יש וחייל פצוע מזנק אל תוך טנק בוער לחלץ חברים. קיימת גם גבורה מסוג אחר, כזו שאינה תולדה של דחף פנימי פתאומי וקצר, כי אם גבורה היונקת מהחלטיות נחושה, מקור-רוח וממאמץ ממושך. כזו היתה גבורתו של רב"ט יגאל ארד, חובש פלוגתי, אשר עלה על "גבעת התחמושת" כשהוא חמוש בתרמיל של ציוד רפואי וב"עוזי".
בטרם הגיע הקרב אל קיצו, נותר הוא החובש היחידי - לא רק של פלוגתה כי-אם של כל הכוח אשר לחם על המוצב. יגאל מנה 26 הרוגים מאנשי יחידתו, הוא טיפל בעשרות אנשים שנפצעה גרר ארגזי תחמושת וירה בלגיונר, שזינק ממארב על קבוצת-חילוץ.
יגאל בן ה-27 היה "יוצא דופן" ביחידת הצנחנים הוותיקה. שלא כרוב אנשיה עלה ארצה מפולין בהיותו כבר בן 20, ועד היום נשמע בדיבורו היגוי פולני. בפולין גם נשארו אמו ואחיו.
לאחר ששוחרר משירות החובה הסתדר בחיפה כטכנאי-קירור, הקים משפחה (בת ובן), וראה עצמו כישראלי לכל דבר. במילואים שמר אמונים ליחידת-הצנחנים שלו.
בתקופת הכוננות, כאשר בושש צו- הקריאה לבוא, הטריד את משרד-הקישור, ככל שאר חבריו, בשאלות תובעניות; את אמו (שדוקא באותה תקופה הגיעה ארצה לביקור) השתדל להרגיע, בהבטיחו לה כי "אנו ננצח".
הפקודה שניתנה לו בעלות יחידתו ל"גבעת התחמושת", זה המיתחם האימתני בצפון ירושלים, היתה - להיצמד לחוליית המ"פ, אשר נעה בראש הכוח שפרץ לגבעה. אך במהרה הוזעק לטפל בקצין, שנפגע בדרך ליעד. בתעלת-הקשר הצרה אפשר היה לנוע אחורה רק תוך כדי דריכה על גבי החיילים הרצים קדימה (ואמנם הם שכבו בתוך התעלה, כדי לאפשר לו לעבור עליהם). אך הנה נתקל במחסום חי: צנחן אשר מכשיר הקשר שעליו לא איפשר לו להתכופף. יגאל היסס אך לרגע - ויצא מתוך התעלה אל השטח החשוף לכדורים.
הוא הגיע לקצין, חבשו וחזר אל המ"פ, בראש הטור. בין כה וכה החל השחר מפציע, ובאור היום רבו הנפגעים. יגאל אנוס היה לטפל בשמונה פצועים בבת אחת. אחד מהם היה החובש השני של הפלוגה. החובש השלישי נפגע קודם לכן. הוא נותר יחידי. כעבור זמן הודיעוהו, כי גם בפלוגת האחות לא נותרו חובשים, ועללו לטפל בפצועיה. עמוס שני תרמילי ציוד כבדים החל מתרוצץ בתעלות. לתעלה אחת נכנס בשעה שחוליית צנחנים היתה בעיצומה של השתערות על בונקר. אינסטינקטיבית הצטרף אליהם, בשהוא יורה ב"עוזי" שלו, עד שאחד הפצועים, הרס"ר, קפץ עליו והפילו ארצה. 'מה אתה עושה ? - שאג עליו הרס"ר - לך אסור להיפגע! אתה החובש האחרון !"
'גאל נאלץ להודות בהגיון שבדברים, ואף-על-פי-כן, בראותו שהמקלען בתעלה הסמוכה נשאר ללא תחמושת, הניח את הציוד הרפואי לדקות מספר וגרר אליו ארגזי כדורים.
בתעלה אחרת שכב סמל שרגלו רוסקה. יגאל חבש את
פצעו, טען את ה"עוזי" שלו, תחב סיגריה לפיו והבטיח
לו לשוב ולחלצו. אך כאשר חזר עם כמה אלונקאים
שגייס בכה ובכה, זינק עליהם מתוך בונקר חייל ירדני מנפנף באקדח. יגאל קצר אותו בצרור מה"עוזי". כל כך הרבה דם, מוות וכאב ראה יגאל ארד אותו יום, עד שפתע תקפתו חולשה. הוא חש סחרחורת ונאלץ לתמוך את ראשו בקיר התעלה.
"הרגשתי שאינני יכול להמשיך - התוודה לאחר מכן -אבל פתאום ש'מעתי את אחד הפצועים שואל בחרדה: יגאל, נפצעת ?' ואז ידעתי שאני חייב להמשיך". הוא המשיך. רץ אל הפלוגה-האחות וטיפל בפצועיה. אסף תרמילי עזרה ראשונה מן החובשים הפצועים לאחר ששלו
התרוקנו, הזריק מורפיום, הדליק סיגריות. בשעה 7, או 8 תם הקרב. אחרוני הלגיונרים נמלטו אל המושבה האמריקנית.
"היינו שבעה אנשים מן הפלוגה, עם המ"פ. עייפותי היתה כה רבה, שאף לרחוץ את ידי מן הדם לא עצרתי כוח. ישבתי ועישנתי. "ואז ניגש אלי המ"פ וטפח על שכמי. לא היה צורך בדיבורים. ידעתי שהוא מעריך אותי - וזה היה הפרס הכי גדול שלי..."