תפריט נגישות

סמ"ר איגור דרוביצקי ז"ל

איגור דרוביצקי
בן 20 בנפלו
בן אוה וגנאדי
נולד בברית המועצות
בט"ו בחשוון תשמ"ג, 23/10/1982
התגורר בנהריה
התגייס ב-14.3.2001
שרת בחטיבת הנח"ל, חיל רפואה
יחידה: גד' 931
נפל בקרב
בי"א בכסלו תשס"ג, 15/11/2002
מקום נפילה: חברון - ציר המתפללים
באזור יהודה ושומרון
מקום קבורה: נהריה
הותיר: הורים, אח - רומן, גיסה - אלה ושני אחיינים
בעל צל"ש אלוף הפיקוד

קורות חיים

איגור נולד ב-23 באוקטובר 1982, כפג, טרם זמנו, בעיר ביראביג'אן ומשקלו 1,600 ק"ג. הוא נולד קטן אבל תינוק יפה, עם עיניים גדולות ושחורות. עשרים וחמישה ימים נשאר איגור בבית היולדות ומשקלו עלה ל-2 ק"ג. יומיים בלבד לאחר שהגיע הביתה אושפז שוב בבית החולים לילדים בגלל וירוס שבו נדבק בבית היולדות. בגלל משקלו הזעיר לקה בדלקת ריאות וסבל מהספקות נשימה. חיברו אותו לבלון חמצן ואמרו שאם ישרוד את הלילה, הוא יחיה. הילד שרד.

שלושה חודשים היה איגור בבית החולים ולאחר מכן חזר הביתה, אך משקלו ירוד מאד. עם טיפול מסור הוא החל לעלות במהירות במשקל והפך לתינוק בריא ויפה. הילד גדל כילד שקט, בהמשך התברר שהוא סובל מאנמיה חמורה ושום תרופה לא עזרה. באותה עת קנו ההורים בית קיץ לנופש בכפר, אליו נסעו מידי יום. כמו לעבודה, במשך כל ימות הקיץ. השמש, האוויר הצח, פרות וירקות עשו את שלהם: האנמיה חלפה.

קראו לו "ילד של בית הקיץ". לפני זמן רב, עד העלייה לארץ, בילה איגור כל קיץ בבית הנופש עם סבא רומן.

איגור גדל באהבה ובחום, לא היה צריך להרים עליו את הקול, הוא הבין בפעם הראשונה. בבית הספר היה תלמיד בינוני, אבל ההורים לא דרשו ממנו יותר. איגור השקיע בשיעורי הבית שעות רבות. הוא חי בעולם משלו, שקט, אוהב לחבק, מעולם לא פגע באיש, תמיד ניסה לעזור לכולם, תמיד שמחה על פניו בהיותו עם אנשים.

המחנכת של איגור בבית הספר היתה אישה חכמה וטובת לב, לולוב ניקוליאייבנה. היא התעניינה בתיאטרון וניסתה לעניין בכך גם את תלמידיה. היא החלה להעלות הצגות בבית הספר כשהשחקנים והקהל הם תלמידיה. הם אף הופיעו פעם אחת ב"בית הקצינים". איגור אהב מאד לשחק על הבמה. קשה לתאר את הילד השקט והביישן הזה בחיי היום-יום, כמה השתנה על הבמה, כאילו היה "חי" על הבמה. ב-1996 עלה איגור עם ההורים לישראל, הוא הלך לבית הספר לכתה ט'. הלימודים היו לו קשים. היה לומד באולפן ואחר כך הולך לשיעורים בכתה בהם לא הבין דבר. לאט לאט התאקלם בבית הספר והשתלב בחברה.

איגור מאד אהב את ישראל. אהב את נהרייה, בה גר, אהב ים ואנשים. עם כיתתו טייל בארץ וחווה חוויות רבות. הוא מצא דרך להוויח קצת כסף כמחלק עיתונים על אופניים. פעם נסע איגור עם חברים ל"יום פתוח" בבית הספר לקציני ים בעכו. איגור החליט להתקבל לשם. ההורים לא האמינו שיצחיח מפני שציוניו לא היו גבוהים. כולם הופתעו כשאיגור עבר את בחינות הכניסה והתקבל לבית הספר לקציני ים וחבריו לא התקבלו. הוא למד קשה, משמעת צבאית, שיעורי חובה, אימון גופני. אבל כל הקשיים האלה היו רק אתגר עבורו. הלימודים נתנו לו סיפוק רב. בבית הספר היו לו חברים טובים: ווה, ואדים וסשה, איתם הוא גר שנתיים באותו חדר. בזכות החברות הזאת הם התגברו על כל המכשולים וסיימו את הלימודים בבית הספר בשנת 2000.

אחרי סיום בית הספר החל לעבוד במועדון .K.V. הוא כל כך שמח שמיד לאחר מסיבת הסיום מצא עבודה. בעבודתו במועדון למד להכין סלטים, המבורגר ולערוך שולחנות. אבל יותר מכל אהב את המוסיקה במועדון ג'ז "חי". באותה עת התחיל לנגן על גיטרה והכיר חברים חדשים. מכיוון שאיגור סיים את בית הספר לקציני ים היה עליו להתגייס לשירות בחיל הים. אך הוא לא רצה "חיים קלים" והחליט להתגייס לחיל קרבי. ב-14 למרץ 2001 התגייס לצה"ל. אמא, אבא ואחיו רומן ליוו אותו ללשכת הגיוס. מצב הרוח היה טוב עד העליה לאוטובוסים. ברגע זה פרצה אמא בבכי מר שלא פסק עם החזרה הביתה. כאילו חזתה את הבאות.

בתחילה רצה איגור להתגייס לצנחנים, אך לא עבר את הגיבוש והגיע לחיל רגלים בחטיבת הנח"ל. ההורים חיו מפגישה לפגישה, פגישות שהיו קצנות ונדירות. כשהיה איגור מגיע הביתה היה עייף עד מוות. אם לא היה עייף, היה מסתדר ורץ לחברים או אל אחיו. כשהיה בא עייף מהצבא ישן בלילה, וביום ניגן בגיטרה, מתעסק במחשב, קורא ספרים. ובערב היה נעלם וחוזר הביתה בבוקר. לאמא ואבא שעבדו, לא היה מספיק זמן לשיחות.

בצבא היה איגור חובש קרבי. הוא היה גאב בכך שיש לו את האחריות להציל אנשים. איגור תמיד שיפר את עצמו: קרא ספרות, ונהג להתייעץ עם אחיו, גם הוא היה חובש בצבא, היום עובד כאח בבית חולים. בתום השירות התכוון איגור להתקבל לבית הספר לרפואה, אך התוכניות שלו לא התגשמו.

בתאריך 15.11.2002 במהלך התקלות עם מחבלים בחברון, חש איגור לסייע לפצועים ולמלא את חובתו כחובש.

איגור נהרג תוך כדי שהוא מטפל בפצועים ומגיש עזרה ובכך הפך סמל ומופת לנותרים אחריו.

לאחר מותו הוענק לאיגור צל"ש אלוף פיקוד. משפחתו קיבלה את הצל"ש בשמו בתאריך 8.9.2004 בטקס עצוב ומרגש עד מאוד.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה