תפריט נגישות

טוראי שלמה שלומי יצחק ז"ל

שלמה יצחק
בן 19 בנפלו
בן דבורה ואברהם
נולד בצפת
בט' באב תשמ"ו, 14/8/1986
התגורר בנהריה
שרת בחטיבת גבעתי
נפל בעת שירותו
בב' בתמוז תשס"ה, 9/7/2005
מקום קבורה: נהריה
הותיר: הורים ושתי אחיות

קורות חיים

שלומי נולד בליל ט' באב, בחצות בדיוק בין ה-13 ל-14 באוגוסט 1986, בבית החולים בצפת. בינקותו, היה ילד שחור עיניים, מתולתל שובה לב, בעל קסם אישי ומבט יוקד, חייכן, סקרן וחברותי, שהיה פותח בשיחה עם כל עובר אורח אקראי - בתור במכולת, קופת חולים ואפילו בטיול רגלי סתמי ונינוח.

בהיותו בגן ובהמשך בבית הספר היסודי, התחבר בקלות לכל הסובבים אותו. הבית היה בתנועה ערה של חבריו שלא עייפו מלתכנן מעשי קונדסות שונים, כששלומי מנצח על המקהלה העליזה.

ביולי 1995, בהיותו בן 9 שנים, עברה המשפחה להתגורר בנהריה שבגליל המערבי. כאן גילה שלומי את נפלאות הים, הדיג והכדורגל שהפך למרכז חייו. בילדותו ובבחרותו עבר בין קבוצות כדורגל שונות באזור, כשהוא סוחף עימו בהתלהבותו את אביו להיות מעורב בענייני הקבוצה, לעודד במשחקים ולעיתים אפילו לצרף קהל שכנים נלהב למשחקים לעודד את שלומי, שכנים שעד היום מצהירים שספורט זה אינו מעניין אותם כלל, והשתתפותם הנלהבת הייתה קשורה אך ורק לשלומי.

בסיימו את בית הספר היסודי עבר לבית הספר "עמל" בנהריה. תקופה זו מאופיינת בחוסר התלהבות לכל הקשור בלימודים ובהתלהבות ניכרת בכל הקשור בחברים וכדורגל.

בסיימו את כיתה ט' עבר שלומי לבית הספר האזורי בכברי, שם סיים את לימודיו. בבית הספר זוכרים אותו כילד המצחיקן, הבדרן, שלא ניתן להתעלם מנוכחותו בכיתה ובחצר. בתקופה זו המשיך כמובן להתאמן בכדורגל והיה לקפטן הקבוצה.

כשהגיע זמן הגיוס, היה ברור לשלומי שהוא מצטרף ליחידה קרבית. כשעבר גיבוש והתקבל לגבעתי לא היה מאושר ממנו בעולם. ימים הסתובב עם הבעת אושר, ציפיה וגאווה. לאחר גיוסו התלהבותו רק גדלה, סיפורים, חלומות, שאיפות והרגשה של הגשמה עצמית ליוו את סופי השבוע שבילה בבית. הימנון גבעתי הפך לחלק מצלילי הבית הקבועים באותם סופי שבוע.

באחד ממשחקי הכדורגל שארגן בבסיס, שלומי שבר את קרסולו. לאחר תקופת ההחלמה התברר שהרגל לא החלימה במלואה, שלומי הוצא מהסיירת. מתקופה זו היו לשלומי רגשי צער, כעס, תסכול וכשלון.

לאחר ניסיון קצר בו שובץ כתומך לחימה בחיל הקשר, הועבר שלומי לעבוד במטבח בשדה תימן. שם למרבה ההפתעה השלים עם תפקידו החדש. כשהגיע הביתה, באותה תקופה, הרבה לספר חוויות על אווירה טובה במטבח, ואפילו יישם כמה מהדברים שלמד מסודות המטבח הצבאי - במטבח שבבית...

אולם עדיין לא פסק מלדבר על הסיירת, הרגשת ההחמצה, חברים מהקורס והקנאה בהם, האכזבה והחלום הגדול לשוב לסיירת גם אם הדבר יעלה לו בשנת שירות נוספת.

בחודש מאי 2005 שבר שלומי את הקרסול פעם נוספת כשהיה בשבת בבית. הדבר הראשון שצעק כשנפל היה: "מה אני אגיד שוב פעם בצבא?" כעבור זמן התברר שיש צורך בניתוח על מנת להשיב את הרגל לתפקוד תקין. הניתוח נקבע לשבוע שלאחר מותו. שלומי נפטר במלאות לו 18 שנים ו-11 חודשים.

תקופת חייו מאופיינת בתכונותיו: צחוק, ויכוחים, בית מלא בנוכחותו ומלא חיים, תנועה של המוני חבריו בכל שעות היום והלילה, שיחות ארוכות עם אמו לתוך הלילה על מהות החיים, לבטים, חלומות, תסכולים, רגעי גאווה והמון פתיחות ורצון לשתף. ארוחות משותפות שהיו מתארכות ומלוות בבדיחות בצרורות, כל תנועה או משפט סתמי היה גורף אחריו חיקוי, בדיחה או סתם תגובה כלאחר יד טבולה בהומור שנענתה תמיד בצחוק פרוע של כל המסובים.

שלומי ידע להרעיף אהבה, אכפתיות, הזדהות ונאמנות טוטאלית לכל הסובבים אותו, ידע גם לקבל כל אותם רגשות מהסובבים אותו בשמחה וכדבר מובן מאליו.

במותו השאיר אחריו הורים, שתי אחיות בוגרות ממנו, סבתא, דודים ובני דודים, הרבה חברים, מכרים ושכנים. לכל אחד מהם יש זיכרון אישי ומיוחד משלומי אותו ישא בליבו.

שלומי השאיר להוריו הרבה זכרונות של 19 שנים אינטנסיביות איתו, בית דומם, כאב שלא יוקל לעולם והרבה שאלות ללא מענה.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה