רס"ב משה רפא רפלוביץ ז"ל

קורות חיים

בן פרידה ודוד. נולד ביום י"ב באלול תשל"א (2.9.1971) בקריית ים. בן שני להוריו, אח של חיים ודן.

משה, אשר כונה על ידי אוהביו רפא, גדל והתחנך בקריית ים. הוא למד בבית הספר היסודי "אמירים" והמשיך ללימודי תיכון ב"תיכון מקיף ע"ש רודמן" בעיר. היה תלמיד טוב ומוצלח, ואף המשיך ללימודי כיתה י"ג שבסיומם קיבל הסמכה כהנדסאי אלקטרוניקה.

ילד שקט, תמיד נכון לסייע ולעזור לסובביו בכל דבר ועניין. נער אהוב וחברותי, מוקף בחברים עימם נהג לשחק שעות ארוכות כדורסל או לטייל ברחבי הקריה והעיר חיפה.

ביום 10.7.1990 התגייס לצה"ל. הוא שירת בחיל הקשר והאלקטרוניקה (כיום – חיל התקשוב) בתפקיד טכנאי קשר. אהב את שירותו הצבאי ונהג לחלוק עם בני משפחתו חוויות מהשירות, תחילה מהטירונות ובהמשך מההווי בבסיס.

בתחילת שירותו הוצב בעוצבת געש, גדוד שיאון. הוא שירת כטכנאי קשר בג'למה ולאחר מכן, כשסופח הגדוד לאגד הלוגיסטי, שירת ברחבי רמת הגולן. במסגרת השירות יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתה), עבר הכשרות שונות והתמקצע בעבודתו. היה מוערך מאוד בקרב מפקדיו וחבריו. בהמשך אף התנדב לצאת לקורס קצינים, אותו לא הצליח לסיים מסיבות רפואיות.

משסיים את שירות החובה המשיך לשירות קבע. הוא שירת כנגָד אמצעי תקשוב באגד הלוגיסטי המרחבי בפיקוד צפון. אדם צנוע ומקובל חברתית, ניחן בכישורים אישיים ומקצועיים גבוהים והיה מופת לחיקוי לכל חיילי היחידה.

כשסיים את אחד מתפקידיו כתב למשה אלי, חייל שלו: "תודה שעזרת לי לעבור את השירות הזה, תודה שעזרת לי ודאגת לי במצבים שלא בהכרח היית חייב לעזור, תודה על ההבנה... תודה על כל הדרך שעברנו".

במהלך שירותו נטל חלק פעיל במבצעים שונים ובמלחמת לבנון השנייה ב-2006. בכל תפקידיו תרם תרומה משמעותית, עליה זכה לקבל תעודות הערכה מקצין הפיקוד התקשובי של פיקוד צפון. במהלך שירותו קיבל תעודות הצטיינות רבות על תפקודו המקצועי המופתי, בהן גם תעודה ממפקד אוגדה 366, תת-אלוף קובי ברק.

כתב למשפחה מפקד היחידה, תת-אלוף מאיר: "כמפקד האגד במילואים זה עשר שנים נחשפתי ליכולות האישיות של משה. לחוכמה, לנחישות, למקצועיות, לערך הנתינה שהנחה אותו במעשיו, ובעיקר לאדם שהיה... תרומתו והשפעתו היו משמעותיות ביותר. היה אהוב על עמיתיו ופקודיו ושימש להם דוגמה ומופת".

בד בבד עם שירותו הצבאי, למד משה לימודי תואר ראשון במינהל עסקים ב"מרכז האקדמי רופין", והשלים לימודי תואר שני בחוג למדעי המדינה ב"אוניברסיטת חיפה" במסלול תל"ם (התכנית ללימודי מחקר), תכנית המקבילה ללימודים בתכנית לביטחון לאומי.

בשנת 2011 הכיר משה את סיגלית, וב-2012 הם נישאו. הוא קיבל בחום ובאהבה את שלושת ילדיה של רעייתו ושימש להם כאב שלא היה להם לכל דבר ועניין. המשפחה עברה לנהריה והקימה שם את ביתה החדש.

בשנת 2014 נולד בנם של הזוג - נדב. נדב היה כל עולמו של משה וגרם לו אושר צרוף ושמחה עצומה. אב למופת היה, סבלנותו והכלתו הרבה הכניסו לביתו שלווה ושמחה. סיפרה הבת תהל: "אבא משה, עד שלא הגעת הביתה לא הייתי נרדמת, בלי לספר לך מה עבר עליי במהלך היום".

משה הקפיד לשמור על קשרים עם חברי ילדותו, זאת לצד רכישת חברים חדשים משירותו בצה"ל. הוא אהב לבלות בחיק חבריו, לשבת עימם בבתי קפה ולצאת יחד לטיולים משותפים בארץ ובחו"ל. אוהביו סיפרו כי גישתו לתכנון מסלול הטיול הייתה כאילו היה מדובר בתכנון מבצע צבאי, על כל הכרוך בכך מבחינת תכנון הפרטים, קטנים כגדולים.

נסיעה לחו"ל שהשאירה עליו חותם מיוחד הייתה המסע "עדים במדים", אליו יצא כחלק ממשלחת של צה"ל לפולין ולארצות נוספות שבהן עברו היהודים את אירועי השואה. בני משפחתו סיפרו כי הוא חזר ממסע זה גדוש חוויות וסיפורים על אודות יהודי אירופה בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה ובמהלכה.

משה ניחן בחוש הומור מפותח וצחוקו המתגלגל היה מוכר לכול. הוא אהב את החיים ונהנה מהם, אהב לשמוע מוזיקה טובה ודקלם את מערכוני "הגשש החיוור" בעל פה. "מושיקו שלי ידע לחיות את החיים", כתבה רעייתו, "לטייל בעולם, לבלות ולצחוק, ליהנות מהכול. לעזור לכל מי שרק יבקש ובלי חרטה... ידע להצחיק אותי ולעודד בכל פעם מחדש".

באוגוסט 2017, כשהיה בתהליכי פרישה מצה"ל, התגלתה בגופו המחלה הקשה. על אף מלחמתו במחלה המשיך לפקוד את יחידתו, לסייע, לתמוך ולייעץ לבעלי התפקידים החדשים. עד לרגעיו האחרונים לא פסק מלתרום מידיעותיו ומניסיונו העשיר.

רב-סמל בכיר משה (רפא) רפלוביץ נפל בעת מילוי תפקידו ביום ח' בכסלו תשע"ט (16.11.2018), יום שישי בשבוע. בן ארבעים ושבע בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותיר אישה ובן, אם ושני אחים.

ספדה רעייתו: "הגעגועים אליך הם יומיומיים. זה כאב שלא נגמר, לדמיין את פניך ולשמוע את צחוקך, ולפעמים גם לדעת בדיוק מה אתה היית אומר במצבים מסוימים. כאב חזק, כמו קושי לנשום... כל ערב לפני השינה אני ונדב מדברים עליך. כל ערב אתה מגיע אלינו במחשבה, ובאותם רגעים קטנים אנחנו מרגישים שאתה איתנו בבית או בכל מקום שאליו אנחנו הולכים. תמיד איתנו במחשבה ובלב. בלב יש כמה חדרים – חדר אחד הוא רק שלך, ואתה חי שם...

אני מאמינה שהנשמה הטהורה שלך נמצאת במקום טוב יותר, רגוע ושליו, ושלא סתם נלקחת מאיתנו. כנראה שיש עוד מקום שצריך את כל הטוב שלך".

משה הותיר אחריו גם את שלוש בנותיה של רעייתו, שאותן גידל באהבה. "לא הספקתי להגיד לך שלום", כתבה הבת תהל, "הלכת לי וזה קרה כל כך מהר... אני עדיין לא מעכלת ואני מחזקת את אימא ואני יודעת שתמיד אתה תמשיך להיות גאה בי, ואתה תגן עלי. אני יודעת שאתה נמצא לידי ואומר שאתה גאה בי, כי תמיד אמרת... אני אוהבת אותך".

ראש המטה הכללי, רב-אלוף גדי אייזנקוט, כתב למשפחה: "משה תואר כאדם עניו, שליבו רחב וידו מושטת לעזרה תמיד. בשל כל אלה ועוד היה מוערך ואהוב על הסובבים אותו. דואב הלב על מותו בטרם עת. בטוחני כי דמותו תאיר את דרכם של מפקדיו, חבריו ופקודיו. זכרו יהיה נצור בליבנו תמיד".

אלוף מוטי אלמוז, ראש אגף כוח אדם בצה"ל, כתב בתעודת הערכה למשה: "ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו. תרומת חייו הייתה גדולה. שליחות חייו נקטעה עם מותו. צה"ל ינצור זכרו".

כתב למשפחה תת-אלוף מאיר, מפקדו של משה: "משה היה מעמודי התווך ביחידה... עד לרגעיו האחרונים לא פסק לתרום מידיעותיו ומניסיונו... לא נשכח את דמותו של משה, את ידו המושטת לעזרה ואת אהבתו ומסירותו לכם, בני המשפחה. מי ייתן ולא תדעו עוד צער".

ספד אייל, חבר לשירות: "את השעות הרבות בהן בילינו יחד בדרכים, בשיחות, בהתייעצויות, בבדיחות ובהמון התלבטויות – הזמן לא יכול למחוק. עכשיו שאתה לא כאן נדמה שהעולם ריק יותר. תודה על שהיית לי חבר אמת, חבר לעבודה, לבילויים – ומעל הכול אדם ערכי, בעל נתינה תמידית, צנוע, חכם, אהוב ואוהב וכמובן איש משפחה מסור... לא אשכח אותך לעולם".