קורות חיים
מספר שנים עברו מאותו יום נמהר בו נפל נכטי. מספר שנים מתוך פרידה אינסופית, געגועים וזיכרונות לדמותו של הבן, האח הבעל והידיד, שכולם מתנקזים לאישיות נפלאה- נכטי. עמיאל נכט, או כפי שכולנו הכרנוהו כנכטי, נולד בחיפה ב-23 בספטמבר 1947, לאווה ובנימין נכט. את בית-הספר היסודי "ויצמן" בנהריה- סיים ב-1961 ועבר לאחר מכן לחיפה, ללימודים העל-יסודיים בבית-הספר המקצועי-תיכון "בסמ"ת".
לאחר שסיים לימודיו כחוק התגייס לצה"ל, לחיל הים, בו שירת עד שנת 1968. לאחר שהשתחרר מהשירות הסדיר החל ללמוד בטכניון שבחיפה, בפקולטה לאלקטרוניקה והנדסת חשמל. נכטי סיים את לימודיו ב-1972 בהישגים גבוהים ועשה הכנות מעשיות לגשת ללימודים לתואר השני. לאחר הלימודים נשא לו אישה והקים בית בעיר מגוריו, נהריה. נכטי החל עובד ברפא"ל. חיש מהר הפך לאחד העובדים המסורים והיסודיים במכון, כשהוא מתחיל לסלול דרכו כלפי מעלה. בכך החל, למעשה, בהגשמת חלום ישן וטוב- להיות מהנדס חשמל, לעשות דברים מעניינים ולבנות קן חם בו יחיה באושר. נכטי היה מאז ומתמיד איש משפחה. להוריו ולאחותו מרים, היה מסור ואהוב. חיי משפחה חמים ושלווים, ראיית הבית כמסגרת בסיסית, כל אלה היוו חלק בלתי נפרד בגישתו של נכטי לחיים. ואומנם לאורך כל הדרך הקפיד להגשים הלכה למעשה את אמונתו זו. עזרה בבית, השראת אווירה נינוחה ואוהבת ומעל לכל, אהבתו הגדולה כל-כך לילדים, כפי שבאה לידי ביטוי ביחסו המיוחד לשי, בן אחותו. כל אלה היו סממנים אופייניים ליחסו של נכטי לביתו ולמשפחתו. גישה זו גרמה לכולנו הרגשה כי ביתו של נכטי גם ביתנו. אהבנו להגיע בכל שעה משעות היום, לעתים למד ואז קשה היה להזיזו מהספרים. אך כשלא, נכון היה לקבלנו לכבדנו ולהיות אתנו ושלנו. כחוט השני עוברת תכונתו החברתית בחייו של נכטי: ידיד אמת בכל שעה היה. אהב לעזור דווקא כשקשה, ידע להרגיע כשהייתה סערה, ולהלהיב כשהיה שפל. תכונות כאלה הובילו את נכטי למרכז כל חברה אליה השתייך. יכולתו הנהדרת לשלב את עדינות נפשו, לחוש על קצות אצבעותיו רחשי-לב ומצבי-רוח במחשבה בהירה, קרה לעתים, ומפוקחת- תכונות מעין אלה הקנו לנכטי מקום נכבד ביותר בחברה. תכונה נפלאה, שהוסיפה נדבך למקומו בינינו הייתה יושרו. נכטי שנא צביעות והעמדת פנים. בהיותו יסודי בעבודתו, בלימודיו וביחסו לסובבים אותו, נהג לדרוש זאת גם מאחרים. לא אחת גילה שידע גם לשנוא, לסלוד והתייחס בזלזול לאלה שסתרו להיטותו זו לצדק וליושר אישי. לאחר טיולו בחו"ל בשנת 1969 נפתחה בפניו תמונתו של עולם ומלואו, אותו עוד לא הכיר. חל בנכטי שינוי אדיר, מין התפרצות נחשול של אהבת החיים. הטיול כאילו סחף אותו למחול חיים גדול ומשובב, כשהוא דואג לסחוף את כולנו עמו. נכטי אהב מאוד מוסיקה קלאסית, אהב וידע לחקות מצוין אנשים ואישים. תמיד היה חסון, מלא, בהיר-שיער, יפה-תואר ומסביר פנים. הרבה הרבה חוש הומור ואירוניה חברו יחד, כשהם משמשים אותו בחיי היומיום, ומשרים על הסובבים אותו הרגשה של סמכות ורוח ילדות מתערבלים ביחד. כזה היה נכטי. לא שש אל מלחמה: רחוק מהיות שוחר קרב, רחוק ממעורבות רגשית שלילית בקונפליקט של אזורנו.
במסגרת שירותו הצבאי נהג להתלוצץ על תפקידו "הקרבי" כטכנאי משדרים של "גלי-צה"ל". כשעבר ליחידת ההנדסה הימית לא חשב, או הבחין, כי הפך להיות "קרבי". שירותו של נכטי כחייל היה זהה לרגישותו בשירותו כאזרח: יסודי, ענייני ודבק במטרה.
כשיללו צופרי האזעקה ביום הכיפורים והקפיאו את דמנו, אמר נכטי בערגה המפורסמת של בר-לב, כי העניין יהיה מהיר ואלגנטי. יומיים לאחר מכן נפרדנו ממנו.
שבועיים לאחר מכן הגיעה בשורת איוב. לא כדי להרוג יצא לקרב; הוא לא ראה בערבים אויבים; את מושג "הגבורה" הבין וטיפח על-ידי השראת שקט וקור רוח, בדיחות הדעת דווקא בשעת הסכנה, דווקא כשסכנת המוות ריחפה מכל עבר. תמיד רצה לחיות, אך ידע כי את חובתו כחייל יעשה בשלמות, כפי שעשה הכל בחייו. איבדנו אדם יקר, אב-טיפוס של אזרח רצוי, עדין, קר רוח, יסודי ואוהב לחיות. זכרו של נכטי והדוגמה האישית שנתן לנו בחייו ינחונו בעתיד, גם לאחר מותו.