סג"מ משה שיינרמן ז"ל

קורות חיים

בן ישראל וחנה. נולד ב- 2.8.1926 בתל-אביב. גמר בית-ספר עממי והתכונן לבחינות הבגרות. עבד כצבע ופקיד-דואר (במדור הטלפון). בילדותו עברה המשפחה לגור בנהריה. הוא ואחותו עליזה הביאו עמם אוירה ארץ-ישראלית לנהריה ה"גרמנית" והשפיעו השפעה רבה על ילדי המקום. שניהם הצטיינו באומץ-לב שירשו מאביהם. היה טוב-לב ועניו, קשור בכל לבו לחבריו. רבות היו ידיעותיו, ביחוד בידיעת-הארץ ובלשון העברית. שלם בגופו ובנפשו, ואם לעתים ירא מפני המחר הבלתי-נודע, לא חת מפני המציאות היום-יומית והוכיח זאת במעשיו. מנעוריו היה חבר "הגנה" ועלה לדרגת מ"מ בגדנ"ע בנהריה ושבי-ציון. עם קבוצת נוער מומחה לקפא"פ השתתף בעליה ליחיעם. פקד על כיתת חי"ש בנהריה והיה אחראי להדרכה ולשמירה במבואות המושבה. כמפקד סייר את הסביבה בלילות ובידו נשק בלתי-לגלי והגיע עד אום אל פרש, כברי ותרשיחה. השתתף בתמרונים להגנת יחיעם. התקפתו של צבא ערבי-פלשתינאי בפיקוד גרמני באה בדיוק מאותו צד שמשה קבע בתמרונים ותודות להכנות שנעשו עלתה ההגנה יפה. הוא לא ידע מורך-לב ובשעת ההתקפה עמד על חומות המבצר ופקד בשקט המיוחד לו. אחר פעולה זו קיבל דרגת מ"מ. ניהל התקפה על כברי, לשם פיצוץ בית, ועם חבריו פקד על פיצוץ גשר תרביחה. מהבסיסים ביחיעם השתתף בהתקפה על התחבורה הערבית ליד "גבעת המשורין" (סמוך לכברי) בשיתוף עם הפלמ"ח. שלושת ה"ברנים" לא פעלו וההתקפה נכשלה. בפעולה שניה ליד "גבעת המשורין" היה עליו להבטיח את הדרך לשיירה ליחיעם. המחלקה איחרה את המועד והותקפה קשה, אך משה אירגן את הנסיגה בקור-רוח ולמרות האש הכבדה ביצע אותה ללא אבידות. גם בפיצוץ גשר ראש-הנקרה ממצובה גילה אומץ מיוחד. כמפקד מחלקה השתתף בקרב על תמרה ובהתקפה שנכשלה על תחנת-המשטרה בבצה ב'. בתקופה שלאחר-כך יצא לילה-לילה ממצובה לסייר את כל הסביבה, מאילון לחניתה ולנהריה. דרש הרבה מפקודיו, אף כי היה חברם מילדות, אך יותר מזה דרש מעצמו ובעוד שלחיילים הרשה להתחלף בנשיאת נשק, נשא הוא את מטען הנפץ כל הלילה. למרות עייפותו מסיורים סייע בהורדת אנשים מן הסירות בימי המצור על נהריה.

בטח בנצחון והשפיע מבטחונו על חבריו.

ביום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948) השכים קום כדי ללוות את השיירה שיצאה מחיפה להביא מצרכים ליחיעם, אף כי לא היה זה מתפקידו. באותה שיירה עלה ליחיעם כמפקד מחלקה. איתו היתה אחותו שנסעה כמאותתת. השיירה הותקפה. אך הוא לא רצה לעזוב את אחותו. שניהם היו קשורים זה לזה בחייהם, ובמותם לא נפרדו. כעבור יומים, ביום י"ח באדר ב' תש"ח (29.3.1948), הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות אשר בנהריה.