ניר
"אפייי..." הקול שלך, בטון המשועשע, חוזר ומהדהד לו בראש שוב ושוב.
כל כך הרבה שאלות של למה רצות לי בראש, ולאף אחת לא נמצאת תשובה. וההצגה ממשיכה, והימים עוברים. וכל יום כל שעה, מחזירה איתה עוד זיכרון שלך, ממך.
איך "נחתתי" בתוך חבורת בנים אופיינית, ומהרגע הראשון נתת לי להרגיש הכי שייכת שאפשר - חייכת, הצחקת, התעניינת, שאלת. כבר מהערב הראשון שפגשתי אותך יצאתי עם חום בלב אל האיש הזה שהשתדל כל כך לתת לי להרגיש טוב - אליך.
איך בכל פעם שפגשת אנשים חדשים - חברים של החברים שלך, חברים שלי, היה נראה שכל כך חשוב לך לתת להם להרגיש נוח, ותמיד הייתי שומעת, בשיחות איתם אחרי שפגשו אותך, איזה איש טוב אתה, איזה איש טוב...
ואיך תמיד הצלחת לקרוא אותי, עוד לפני שנאמרה איזושהי מילה, ובלי שאף אחד אחר יכל לראות, אתה תמיד ראית - חוסר מנוחה, לחץ, מצב רוח כזה או אחר. כי כזה היית - תמיד מתעניין ומודע לאחרים.
הזיכרון שלך נחרט עמוק בפנים, נשאר ויישאר יוצא דופן ומיוחד, תמיד יבלוט וינצנץ.
כי כמו שהיית בחייך - גם עכשיו, ותמיד תהיה - הכוכב הכי נוצץ בשמים.
מתגעגעת,
אפרת