משפחות הנופלים, הורים שכולים, אלמנות, אחים, יתומים וחברים, קצין תותחנים ראשי, מפקד האגד, קצינים ואנשי האגד.
אפתח בקטע משירו של יהונתן גפן:
לימים זה נשכח כאיננו
אבל כשהערב אורב
אומר לך כך ביננו
פחות אבל עוד כואב
על מה שנפצע בי, נפצע והגליד
כמעט ואינני חושב
לומדים לחיות עם זה ככה
פחות אבל עוד כואב
עם כוס ורקיק אפשר להמתיק
אין קץ לבריחות
זה לא נעלם רק רחוק או נרדם
וכואב אבל פחות
לימים זה נשכח כאיננו
אבל כשהערב אורב
אומר לך כך ביננו
פחות אבל עוד כואב
לא עד כדי אנחות
ואם רע לי אני כותב
כואב אבל פחות
פחות אבל עוד כואב
אבא יקר,
31 שנים חלפו מאז שאתה כבר לא איתנו בגוף, 31 שנים המשולים ל-31 ימי החודש הארוך בשנה.
יש שמרגישים כאילו הלכת לפני זמן קצר כל כך, לפני חודש, אך לי נדמה כאילו נצח חלף.
לפני כמה שבועות שוחחתי על מהות הכאב של האובדן. דימיתי את הכאב לגלים. שיא הגל הוא שיא הכאב ובין הגלים ישנה הפוגה. בראשית האובדן, בתקופה שמיד לאחר התרחשותו כמעט ואין הפוגות, כמו סערה בלב ים שבה גל רודף גל ונמהל בגל, כך גם השיא של הכאב, לא נרגע ולא נח. אחרי תקופה, נראה כי שיא הגל או הכאב לא שכך אבל ישנן הפוגות ארוכות יותר בין גל לגל. בימים כמו היום, שבו אנו עומדים לזכור ולהזכיר את נפילתך הכאב הוא בשיאו, וכך גם בימים בהם הנפש קצת כואבת והגעגוע אליך גובר, או בחגים ואירועים משפחתיים.
אחרי 31 שנים יש גם הפוגות בכאב, ימים שבהם שגרת היומיום משתלטת על החושים ומקהה את הרגשות. אבל אין זה אומר שאתה נשכח מזיכרוני שהרי אני נושאת את דמותך על לוח לבי, ואתה חרוט בדמותם ובתכונותיהם של ילדיי ואפילו בשמו של בני הבכור.
אחרי הטקס של יום הזיכרון לחללי יום הכיפורים שנערך בשבוע שעבר, כשישבה המשפחה וסיפרה סיפורים ושיחזרה את צאתך למלחמה ונפילתך, הדמעות נמהלו בצחוק, כי כך אני מבינה שהיית, מלא חוש הומור ובדיחות, וכך נעדיף לזכור אותך. אבל אין זה אומר שהכאב לא היה בשיאו בעת המפגש, רק שציירנו את דמותך באותנטיות ולמרות הכאב והדמעות, הזכרנו את החיוך שלך והצחוק. אני מאמינה שכך היית רוצה שנזכור אותך.
אז אבא אחרי 31 שנים עדיין לא נשכחת, ואני עדיין מתגעגעת לדמות האב שלא הכרתי, ואני עדיין משננת את דמותך דרך הסיפורים והתמונות שלך שמוצבות בכל פיה בבית שלי. וברגעים של שיא הכאב והנזקקות, אני עוטפת בידי את תמונתך שחרוטה על לוח סביב צווארי ומדברת אליך. ואני מאמינה שאתה מקשיב ונענה לבקשתי. ובבוקרו של יום ו' בשבוע כשאני עולה עם אמא לקבר שלך, אני יושבת, בוהה ומדברת אל האבן הקרה מעל לקברך. לעיתים אני מלטפת אותה, מנסה לדמיין כאילו אני נוגעת בך. כך הכנסתי אותך אבא לשגרת היומיום שלי, להפוגות.
לעיתים אני חושבת שהטקסים הקטנים הללו של שיחה אתך, של עלייה לקבר שלך נועדו כדי שלא אשכח אותך. מאחר ולא זכיתי להכיר או לזכור אותך, אני לעיתים חוששת שמא תעלם מחיי ואתה חלק כל כך חשוב ומהותי בהם - אפילו בחסרונך.
אז אבא, יהונתן גפן לא דייק כשאמר "פחות אבל עוד כואב" כי עוצמת הכאב לא שוככת אבל ההפוגות מאפשרות לנו לחיות את החיים "זה לא נעלם רק רחוק או נרדם" ולעיתים אנחנו מנסים להמתיק את הכאב בכוס ורקיק ובדיחה שנהגת לספר אבל אתה עדיין חסר.
שלך לימור