הים מעמיד פנים בשקיעה,
כל גל נשבר אל החוף ברגיעה
רחש המים כצחוקם של ילדים רכים,
הכחול שובה את העיניים.
ים ענק, לא נכנס במבט אחד,
אולי בשניים
מסה של מים
מתחת לשמיים
והיא צללה כעופרת במים אדירים
מתחת לשמיים של אותו ים.
השמש צונחת אל תוכו
בעייפות של סוף יום
בדיוק כמו שעשתה אז
באותם רגעים
כשהיא שקעה.
והם נתפסו על קרשי הצלה אחרונים
שברי אור יום
והיא הלכה לה כהרגלה
כשהיא מותירה אותם בים של אבדון
ים של דמעות צעם ודם.
ואתה מביט אל האור האחרון
מפליג בדמיונך עם הגלים.
אם תביט טוב
אולי תראה גם אותם
מנסים להיאחז בחיים בכל כוחם
והים הודף אותם משם
משחק בנשמתם.
הים מעמיד פנים בשקיעה,
כמו שהעמיד פנים
כשהיא טבעה
והוא כאילו לא ראה
לא היה בבית באותה השעה,
ילדים ששיחקו בגליו על החוף
נעטפים במים קרים
שזורמים על פניהם
מוצצים את לשד חייהם
מנפצים כל רצון, כל תקווה, כל חלום.
אז אם אתה מסתכל שוב,
אל תוך הים
אל תאמין בתמימות
לכל היופי שעיניך רואות,
כי ידיו של הים טמאות
הוא פשוט מעמיד פנים בשקיעה.
האחיינית
גלית חג'ג'