המשפחות השכולות ומכובדי כולם:
אני עומדת פה לפניכם, יוכי פרנקו הגרה בקרית ים, אמא של חיילת מג"ב קרן פרנקו הי"ד, ששרתה במשמר הגבול, בסיס נבו, קרן הייתה בקרית גבול בגשר אלנבי, שהוא מעבר הגבול שבו עוברים הפלשתינאים בדיקה ביטחונית לפני כניסתם לישראל. היא ראתה בתפקיד אחריות ראשונה במעלה, ראתה בו שליחות גדולה. וזאת כדי למנוע מגורמים עויינים להיכנס אלינו למדינה.
קרן תמיד שאפה לשרת בצבא בתפקיד בו תוכל לתרום מעצמה, תפקיד תלא תוכן מעניין ומשמעותי.
קרן כבר לא איתנו, בתאריך 10 לאפריל 2002, הכל טרי וצרוב בתודעה, אנו זוכרים בדיוק את רגע הפיגוע. בו נדעו חייה ואנחנו נשארנו המומים לא מאכלים וכואבים.
קרן ושתיים מחברותיה מאותו הבסיס נסעו יחד חזרה לבסיס לאחר חופשה בבית, הם עלו לאוטובוס מס' 960 לכיוון ירושלים. כשהאוטובוס הגיע לצומת יגור, מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס. 15 ק"מ מהבית, קרן הספיקה לצאת מהבית וכעבור חצי שעה מצאה את מותה בפיגוע נורא זה. אז הבנו שהמלחמה הזו הגיע אלינו קרוב מאוד הבייתה.
בפיגוע נהרגה חברתה הטובה נועה שלמה, וכן בנוסף נהרגו 6 חיילים, שהיו באוטובוס.
אני פונה אלייך קרן כי הפסדנו אותך ולא נהננו מספיק ממך, מה נעשה עם כל האהבה אליך, יש המון דברים לספר לך, לדבר איתך לשתף אותך, לחבק אותך חזק כמו שתמיד ידענו, את חסרה לנו כל הזמן.
מאותו הרגע אנו מתחילים ללמוד לחיות מחדש. ומחלקים את חיינו לפני ואחרי. אנו יודעים שהאחרי קשה וכואב. הצטרפנו למשפחת השכול, וגילינו שאף אחד לא מבין את שפת השכול, רק אתם המשפחות השכולות. שהכאב הלא נורמלי הזה לא ניתן להגדרה במילים. השכל יודע שקרן איננה עוד איתנו אבל הלב והנשמה לא.
אני יודעת שלכל המשפחות השכולות יש את הסיפור העצוב שלהן, האסון הפרטי שלהן. ההורים השכולים נושאים את כל הכאב הנורא, יום יום ושעה שעה. הכאב שלא נותן מנוח, מרגישים כל הזמן את החוסר האינסופי. אתם היקרים שהלכתם מאיתנו אתם לא נמצאים אך מצד שני אתם איתנו. המחשבות לא מרפות. אומרים לנו אנשים שונים עולם כמנהגו נוהג, ואומרים תתגברו, אבל אף אחד לא יודע איך? ההתמודדות עם האסון היא יום יומית כפי שאנו נוכחים לדעת, פעמים רבות העצב והבכי, הלילות הרבים ללא שינה הם חלק מההוויה הקיומית שלנו.
אני יודעת כי אני מרגישה כמוכם, אני אחת מכם, יודעת שעם הזמן הגעגועים רק גוברים לממדים עצומים, הזכרונות צפים. אתם לא איתנו יקירנו, כי עכשיו מקומכם הוא בתוך מסגרת על הקיר בבית, אתם בתוך התמונות שבאלבום. רק אנחנו שומעים את צחוקכם המתגלגל המיוחד רק לכם מהדהד בראשינו, כי אתם תמיד בתוכינו, בליבנו ובמחשבותינו.
אני פונה אליכם המפקדים, שמאז האסון אשר פקד אותנו, עטפתם אותנו בחיבוק גדול של תמיכה והאהבה גדולה, ואתם המלווים אותנו מאז ועד היום. בכל האזכרות ובימים הכואבים שלנו. תומכים ומסייעים. הקשר איתכם הוא תמידי ובא לידי ביטוי בנכונות הרבה שלכם לעזור וליזום פעולות, בכדי להקל עלינו את כאבינו, תמשיכו לתמוך בנו כפי שאתם יודעים, אנו זקוקים לכם ורואים בכך חשיבות רבה, דווקא היום כשהילדים אינם. המקום שבו אהבו לשרת וראו בו בית שני הפך ליהיות גם הבית שלנו.
חיים יוכי ואורית פרנקו