רס"ר אהוד אודי גולדווסר ז"ל

20/7/08
פרידה מאודי
בלב כבד נפרדתי בסוף השבוע האחרון מחבר קרוב - אודי גולדווסר.
דרכינו נפגשו לפני כשלוש שנים. אני סטודנט שנה שלישית בפקולטה לאווירונאוטיקה ואודי, בוגר תואר ראשון בהנדסת סביבה, שהחליט שאת התואר השני שלו הוא עושה באווירונאוטיקה.
רצה הגורל, וכל הקורסים שאודי היה צריך לעשות במסגרת ההשלמות - עשיתי אני באותו זמן במסגרת התואר הראשון. הקמנו קבוצת למידה ויחד הכנו שיעורי בית ולמדנו למבחנים.
אהבתו של אודי לתעופה הייתה בו עוד מגיל צעיר כשבנה טיסנים והדריך טיסנאים צעירים בקלוב התעופה בנהריה. כשהגיע לטכניון החל להדריך בקורס תעופה ספורטיבית - קורס בניית טיסנים והטסתם.
גם אני נשביתי בקסם והתחלתי לבנות טיסנים בטכניון ולהטיסם.
בשנים האחרונות החל הטכניון להשתתף בתחרות ה - (Design/Build/Fly) DBF של ארגון התעופה העולמי ה - AIAA. בתחרויות אלו נדרשים סטודנטים לתכנן, לבנות ולהטיס טיסן שיבצע משימות מוגדרות עפ"י מארגני התחרות באותה שנה. התחרויות מתקיימות במקומות שונים בארה"ב. בכל שנה ישנה קבוצה אחת של סטודנטים מהפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון שזוכה לתכנן ולבנות טיסן עבור התחרות הזו. חברי הקבוצה נשלחים במשלחת מטעם הטכניון לארה"ב ומתחרים עם פרי יצירתם. אודי ואני הועסקנו ע"י הטכניון בבניית הפרויקט שטס באותה השנה לתחרות.
היות ולא היינו חלק מצוות המתכננים, נוצר מצב שהתחברנו אחד לשני בקשר חברות חזק יותר מאשר שאר חברי הקבוצה.
כשהגענו לארה"ב קיבלנו אודי ואני חדר במלון. כשנכנסו גילינו מיטה זוגית בלתי ניתנת להפרדה.
הסתכלנו אחד על השני וצחקנו.
במשך השבוע שלאחר מכן חלקנו את המיטה הזוגית כאשר בכל ערב התקשרנו לבנות הזוג שלנו בארץ ו"התלוננו" אחד על השני. "אודי נוחר" אמרתי אני ו"אנקרי בועט" התלונן אודי.
לאחר סיום התחרות קיבלנו אודי ואני רכב על מנת להחזירו לוויצ'יטה, קנזס (מקום התחרות) לסוכנות ההשכרה בדאלאס טקסס - מרחק 7 שעות נהיגה.
יצאנו לדרך בשעה 4:00 לפנות בוקר.
לעולם אזכור את הנסיעה הזו.
דיברנו על כל נושא שרק ניתן להעלות על הדעת.
על חלומות, חתונה, (אודי נישא לקרנית חצי שנה קודם לכן) וילדים, תחביבים ועוד נושאים רבים...
לא הכרתי איש שיחה טוב ממנו. אדם שיודע להקשיב ולתבל בהומור ציני את טענותיו.
הגענו לשדה התעופה והחזרנו את הרכב.
משם טסנו לשבוע של נופש בניו-יורק. אודי נסע לבקר את בת דודתו ואני נסעתי לפגוש חברים. עם זאת, קבענו שערב אחד נצא יחד לטייל בניו-יורק.
נפגשנו ויצאנו לטיול רגלי בן כמה שעות. על כתפו של אודי הייתה תלויה מצלמה כאילו הייתה חלק ממנו. הוא היה צלם מדהים שאהב לצלם נופים עירוניים - והיכן בעולם יש עיר שתספק תמונות יפות כמו ניו-יורק.
חזרנו לארץ ונשארנו חברים טובים.
אני התגייסתי לקורס הקצינים והגעתי להשלמה החיילית של חיל האוויר בבסיס עובדה.
הפעם האחרונה שדיברנו הייתה בשבת בערב ה - 8.7.2006. ארבעה ימים לפני...
בזמן היותי סטודנט, נדרשתי גם אני לבנות פרויקט סיום. פרויקט הסיום שלי היה מל"ט סולרי שנועד לשבור שיא מרחק למל"טים סולריים עד 5 ק"ג.
טיסת השיא תוכננה ל - 12.7.06.
כאמור, ב 8.7.06, יום שבת בערב, דיברתי עם אודי וניסיתי לשכנע אותו להגיע לטיסת הניסוי של המל"ט שגם הוא היה שותף בבנייתו. "מה המצב יא אנקרי... " ענה אודי לצלצול הטלפון שלי..כמו תמיד. אודי אמר לי שהוא לא יכול להגיע. זה היה היום האחרון של המילואים והוא רשום לסיור בבוקר. הסיור האחרון לפני היציאה הביתה. כל ניסיונותיי לשכנעו עלו בתוהו.
לו רק היה אומר כן...
לפני שניתקנו, קבענו להיפגש לבירה בערב. אני אספר חוויות מהטיסה ואודי יספר חוויות מהמילואים. הפגישה שמעולם לא התקיימה.
מאורעות יום ה - 12 ביולי 2006 חקוקים במוחי ומסרבים להימחק.
9:00 - מתכוננים לטיסת השיא
9:15 - המל"ט ממריא לאוויר
9:19 - בעקבות כשל באחד מהגאי הזנב, נתלש אחד ההגאים והמל"ט צולל ומתפרק באוויר.
9:30 - אוספים את השברים ומנסים להבין מה השתבש.
10:00 - חדשות ברדיו - "שני חיילי צה"ל נחטפו בגבול הצפון הסמוך ליישוב זרעית. חיזבאללה ירה על ג'יפ ההאמר שנסעו בו בעת סיור"
כאן, עומק הידיעה מתחיל לחלחל.
"רגע, אודי נמצא ליד זרעית..." "רגע, אודי מסייר בהאמרים..."

אני חושב שהתקשרתי אליו יותר מ - 20 פעמים והשארתי 5 הודעות במשיבון.
התקשרנו לקרנית שאמרה שאודי עדיין לא יצר קשר והיא מנסה ליצור קשר עם חברים מהפלוגה.
בדרך הביתה, כשהזמן עובר ועדיין אין סימן מאודי, הבנו שמשהו אינו כשורה...
בחדשות דיווח ששני החטופים הם חיילים דרוזים. מצד אחד הוקל לנו שזהו אינו אודי אבל מצד שני היו גם הרוגים מתקרית, ואודי כאמור לא יוצר קשר.
הזמן עבר והתקווה החלה להעלם....
בשעה 17:30 נודע לנו שאכן הסיור שבו היה אודי היה הסיור שנפגע וביקשו מקרנית להביא דגימות DNA על מנת לזהות את הגופות.
קרנית העבירה את הדגימות וחיכינו איש איש בביתו לתוצאות.
בשעה 21:30 נודע לי שיש תוצאות מדגימות ה - DNA. והן שליליות. אף אחת מהגופות שקיימות אצלנו אינה גופתו של אודי. וב - 22:00 הגיעה הידיעה הרשמית - אודי נחטף!
רגשות עזים הציפו את כולנו. מצד אחד - יוצאים לדרך ארוכה שתהיה רצופה אכזבות, אך מצד שני - בסופה אולי יעמוד המזל לצידנו ואודי יחזור הביתה בריא ושלם. התקווה הוצתה מחדש! באמת ובתמים האמנו - אודי עוד יחזור אלינו ונוכל לשבת על כוס בירה ולשמוע סיפורים מהשבי.
במהלך המאבק ניסינו כולנו להירתם ולתרום איש איש כפי יכולתו.
חלקנו עמדו וחילקו סטיקרים ודגלים בצמתים. אחרים נרתמו והלכו לאירועים שונים שהוזמנו אליהם על מנת לספר את סיפורם של אודי ואלדד, ועוד מגוון פעילויות שונות.
גם אני תרמתי את חלקי למאבק כשארגנתי את מסע "שביל ישראל למען החטופים".
גייסתי קבוצה של 7 צעירים שצעדה את כל שביל ישראל מאילת ועד דן לבושים בחולצות המאבק הנושאות את הכיתוב "אל תתנו לאדישות להרוג אותם". המסע יצא לדרכו בתאריך 1.3.2007 והסתיים ב - 21.4.2007.
במהלך הדרך הצטרפו לצעידה אלפי אנשים חלקם ליום בודד וחלקם לתקופות ארוכות יותר.
אני שימשתי כחמ"ל מהעורף ודאגתי לכל צרכי הקבוצה במהלך השבוע. בסופי שבוע הצטרפתי לצעידה. שיאה של הצעדה היה ב 20.4.07 כשערכנו טקס בהשתתפות המשפחות סמוך למוצב בזרעית, המוצב בו שירתו אודי ואלדד בשירות המילואים האחרון שלהם.
ביום רביעי ה - 16.7.08 חזרו אודי ואלדד הביתה. כולנו דמיינו אודי, כיצד נחגוג את יום הולדתך ה - 33 שחל בתאריך ה - 18.7. לצערנו יום ההולדת צוין בהלוויה.

כמה מילים על קרנית
לפני האירוע הכרתי את קרנית כבחורה מקסימה ורגישה ובעיקר - כאשתו של אודי.
אין מילים בפי לתאר את עוצמות הנפש האדירות שיש באישה הזו שבשעות שכולנו התחלנו לאבד תקווה, הייתה זו היא שהרימה את המורל ונלחמה כמו לביאה ומגנה על גוריה.
קרנית הובילה את המאבק והפכה עולמות על מנת להחזיר את אודי ואלדד הביתה. בטוחני שאלמלא קרנית, הייתה נמשכת הסאגה הזו עוד שנים ארוכות.

אודי:
צרה היריעה מלהכיל את כל הזיכרונות שיש לי ממך בתקופת ההיכרות הקצרה שלנו.
כל הזיכרונות כולם - טובים, ואנצור אותם בליבי לעד.
אני מבטיח להמשיך ולספר את סיפורך ובעיקר לא לשכוח.
הייתי לי חבר טוב ואיש שיחה מדהים.
איש אוהב טבע וים ובעיקר - אוהב אדם.
אזכור אותך לעד.

אוהב ומתגעגע
לירון אנקרי