אהובתי,
כבר 30 ימים שאת לא איתנו, 30 ימים שהם כמו נצח. כל יום אני מתעורר ומתפלל שכל זה היה חלום, חלום רע. את החור בנשמה לא ניתן להסביר, הימים מתקדמים והלב מסרב להאמין שאת, המלאך השומר שלי, האור של החיים שלי, האושר שלי, כבר לא פה.
החיים הם לא אותם חיים, הם רחוקים מאד מלהיות אותם חיים. אני מסתכל על התמונות שלנו שמלאות אושר, קורא את המכתבים והפתקים שיש בהם כל כך הרבה אהבה, נכנס לבית הקטן שלנו, שכולו את, הבית השמח שלנו! ולא מבין איפה את, לא מבין לאן נעלם הדבר הכי טוב ויקר שיש לי בחיים. איזה משמעות יש לחיים שאת לא פה?!
נוף שלי,
דיברנו כל כך הרבה על העתיד המשותף שרצינו לבנות, על ההכנות לחתונה ועל המפגש של המשפחות, הם נפגשו נוף, נפגשו ואת לא היית, זה קורע את הלב לרסיסים, הכאב חד ונכנס ישירות למקומות הכי כואבים, מכרסם אותי מבפנים, ריקנות שאין לה הסבר וגעגוע שלא מרפה לשנייה.
בוב,
החיוך שלך, צחוקך המתגלגל, דמותך מלאת השמחה, שיערך הרך והנעים, עינייך העמוקות, עורך הקטיפתי,ידייך המלטפות והנעימות, האור והשמחה שאת מכניסה לכל מקום חרוטים אצלי בראש ובלב וישארו איתי לנצח, את חלק ממני, חצי ממני, וכך יהיה כל החיים.
אני אוהב אותך נופר, אהבת אמת, אהבה שיש רק בסרטים. זכינו להינות יחד, לצחוק יחד, לשמוח יחד ולחלום יחד שלוש שנים. שלוש שנים הכי מאושרות שהיו לי בחיים. תודה אהובה, תודה שלימדת אותי על החיים, על האהבה ועל הנתינה, על חברות ועל מסירות. תודה אושר.
אני אוהב אותך חזק, חזק, חזק, חזק.