פגישה שמחה ומקרית בצומת ווסט (ברמה) של בני דודים חשפה בפני את איבי יותר מאשר הכרתי אותו שנים רבות, שבהם גדלנו זה מקביל לזה.
איבי השקט והמסודר קמעה שהכרתי מפגישות שלא היו מתרחשות לעיתים מזומנות, נתגלה בפני באחת. השקט אשר אפף אותו הסתיר מאחוריו אדם עם כל המשמעויות המסתתרות מאחורי הגדרה זאת. המלחמה תפסה את איבי כמט"ק (מפקד טנק) ברמה לאחר שהחטיבה לה השתייכנו הועלתה מהדרום במסגרת הגברת הכוחות הצה"לית. החל מצהרי יום כיפור עסק הכח לו השתייך איבי בקרבות בלימה בגזרה הדרומית. ביום א' בצהרים בסמוך לתל - סאקי עלה הטנק על סלע שממנו לא יכול לרדת בכוחות עצמו ובסמוך לטנק של איבי עמד טנק נוסף שנפגע אולם צוותו נשאר עליו בצפיה לחוליה הטכנית שתבוא לתקנו. בשעות אחר הצהרים הוברר לשני הצוותות שלא במהרה יבואו לסייע להם וזאת משום שבטווחים קצרים מאוד מהם שטפו כוחות שריון וחי"ר סוריים. כשמגמת פניהם מערבה ולשמונת החיילים נדמה היה שדבר לא מסוגל לעצור שיטפון אדיר זה. הדבר היחיד שמנע מהכוחות הסוריים מלהשמיד את הצוותות היה הבטחון המלא ששני הטנקים העומדים במורד הטל אכן כבר הושמדו. החיילים הבינו שעליהם לחלץ את עצמם במהירות בטרם יילקחו בשבי אולם עמדה השאלה, לאן ?.
בין איבי ומפקד הצוות השני היו חילוקי דעות. איבי רצה שהצוותות ינצלו את החשיכה ויחצו את קווי האויב מערבה לכוון כוחותינו למקום בו יוכלו להמשיך לתרום את חלקם.
בעוד שהמט"ק השני ושאר החיילים טענו שמעשה זה מסוכן מידי ועדיף למצוא מחסה בבונקר תצפית על התל שהיה מאוייש ע"י קצין מטווח ארטילרי ופיקודיו. ברדת החשכה נפרדו דרכיהם של איבי ושאר השבעה. השבעה עלו לבונקר התצפית בעוד שאיבי לקח את נשקו חגורו והחל עושה את דרכו מערבה, וזאת ללא מצפן מזון או מים כשהינו צועד בשטח לא מוכר השורץ חיילים סוריים. לאחר מספר שעות הליכה מאומצות הפתיעוהו שני חיילים סוריים לשאלה "מאן הדא" ? השיב איבי בשני צרורות עוזי שהיה בידו, ומשהבחין ששני החיילים נפגעו הסתלק מהשטח. לקראת סוף הלילה החל הרעב והצמא להציק לו ופרט לזאת החל איבי לדאוג למקום מסתור עד ללילה הבא. בחיפוש קדחני אחר מים לשתיה ומזון לאכול, מצא זרזיף מים דלוחים ששרץ רמשים למיניהם, עוד מקטנותו היה ידוע איבי כבררן שאין שני לו, אך מאחר ובררה אחרת לא היתה, נאלץ איבי להסתפק במה שמצא. עם חלוף היום המשיך בדרכו בזהירות מאחר ולא ידע בדיוק את מקומו ולא את שאור החדירה של הסורים לשטחינו. לאחר מספר שעות הליכה זיהה דמות אדם. גם לעצמו לא ידע איבי להסביר מדוע לא ירה בה. לבקשתו מהדמות להזדהות הוא נענה בתחנונים ובקשות רחמים בערבית. בדיקת הדמות מקרוב העלתה שזהו חייל סורי שהיה חמוש באקדח, לאחר שבדק שאין עליו שום כלי נשק נוסף שחררו ופקד עליו להסתלק.
לפנות בוקר הגיע איבי לכנרת כשהוא סחוט, תשוש, ועל סף אובדן הכרתו. לאחר מספר שעות התאוששות החל את דרכו הארוכה בחיפושים אחר טנק נוסף הזקוק למפקד. יום שלם סבב יחד עימי במרחבי הרמה בחיפושים אחר טנק נוסף.
לשאלה שלי "מה מריץ אותך, האם לא מספיק לך מה שעבר עליך עד כה?" תשובתו היתה, "אחרי מה שעבר עלי דבר לא יכול לקרות לי". אולם הגורל הינו אכזר ועיור, ואיבי נפל בסוף הקרבות, בהפגזה ארטילרית על תל - שאמס.
סיפור זה שסיפר לי בפשטות כה רבה חשף בפני את המשמעות המלאה של השקט, הידידות, והחביבות ששפעו תמיד ממנו. שעותיו הקשות, העלו לפני השטח את איבי החייל והמפקד שדבר לא הרתיעו, איבי שלמרות התנאים הקשים בהם היה שרוי לא איבד את צלמו האנושי, ואת איבי שהמודעות לשעה הקשה בה העם שרוי, מניעה אותו לחפש בחוסר מנוח אחר טנק נוסף על מנת לתרום עוד ועוד. שעות קשות אלו היו גם שעותיו היפות.
יהי זכרו ברוך
מאיר.