אלבום תמונות
רבצנו על גבלות החול ואכלנו פת שחרית, סעודה אחרונה לפני קרב...
הסתכלתי על המישור שהשתרע מתחתי בקצהו התנשאו גבעות. כמדומני שהיו דומות לאלו שלנו, יתכן וגם יושבים עכשיו אנשים ואוכלים מפת בגו של הקולונל מקהיר, או שמא סיימו כבר.
"... השמש זרחה והשיטה פרחה..." נזכרתי ברגע זה בשירו של ביאליק, הטבע אינו מתחשב בהבליהם של בני האדם, והכל כסידרו נוהג. השמש זורחת, עשבי הדיונות הדלים נעים ברוח הקלה, ממש אידיליה. פשוט הרם את רגלייך ולך להנאתך, התגלגל בחול הרך ושמח בחייך. אך אתה יודע שעוד מעט יערמו תותחים והמות יזחל בין החיים... אתה יודע, אבל אינך מאמין !!!
מאסטרו הגיע ! אמר מישהוא. אני נוטל את המסטינג ונגש אליו. "הפעם סדרתי את הטבחים הללו - הוא מקדם את פני - קפה כבר יהיה מספיק" - הוא החזיק בידו סירון בעל ידית ארוכה - "מה דעתך על הספל הזה? - כן, עניתי, אבל בינתיים כמעט ואחרת. היינו נוסעים בלעדייך". ובאמת כמעט ואחר שלושה ימים נסע וחיפש את הפלוגה עד שהשיגנו ממש ברגע האחרון.
ישבנו שנינו על תלולית חול ולגמנו לסירוגין מהקפה. והוא סיפר על ילדתו הקטנה, כמה היא נחמדה ואיזה "קונצים" היא עושה. על עבודתו סיפר, היאך מלמדים לזאטוטים את תורת השתילה והזריעה. כמדומני שבחינות עמדו אז לפניו, או שמא כבר סיימן, אבל זכורני כמה גאה היה על עבודתו. כמה סיפוק היה בקולו כשסיפר איך הוא מצליח להשתלט על העדר של בני האדם הקטנים שלו. דומני שנהג בהם בדרך שנהג באנשי צוותו - ישר ותקיף - "החזק בהם ביד חזקה וישמעו לך" - אמר לי פעם. ואכן נשמעו לו כי ניחן בכשרון טבעי לפיקוד.
הוא לא שש למלחמה. אבל הכיר בעובדה שאין להמנע ממנה. "איזה חיים הם אלו - התריס כלפי - כל פעם שמישהוא משתעל בגבול מוציאים אותנו מהמיטה. מוכרחים פעם אחת ולתמיד לדפוק אותם ואז נוכל לחיות כבני אדם".
ישבנו ושוחחנו עד שבאה פקודת ההכון והפרידה ביננו.
המנועים נהמו ומלאו את האויר ברעם מחריש אזניים... נכנסנו למישור ולמולנו התנשאו הגבעות הלבנות שהסתירו את החידה: מי ישוב ומי לא.
הוא לא שב.
יעקב אורן