טוראי דוד בילגוריי ז"ל

הידיעה הנוראה

קולות של שמחה וצחוק נדמו. הרחוב שקט ומעט אנשים משועממים והמומים מתחת לחלון בקומה שניה מרכינים את ראשם, ובכך מנחמים את עצמם. המוסיקה איננה נשמעת, נעלם הצחוק ובמקומו בא יגון, צרה ואבל, דוד איננו. זה היה ביום שלישי, 23 במרץ 1968, בשעה 7.00 בערב, פגשתי כמה ילדים מהשכונה אותם ילדים השובבים שתמיד הפרו את מנוחת השכנים בצעקתם וקולם. עומדים המומים, ושקטים כאילו קרה משהו. בהתקרבי שמעתי שממלמלים משהו, אבל לא ברור. הקשבתי. התקרבתי עוד יותר והם הרגישו בי, וכדי להעלים ממני החליפו את הנושא, אבל ממראה פניהם אפשר היה להבין שאירע משהו נורא. שאלתי אותם, במה הענין? אף אחד לא העיז להוציא מילה. הפצרתי בהם. כאילו פחדו - פחד מחניק אחז בהם. אחד מהם שעיניו אדמו מרוב בכי אמר - דוד... מת. לא יתכן, לא האמנתי. יצאתי במהירות למשרד קצין העיר. הנשימה הכבידה עלי מלדבר. איכשהו התגברתי בנימה עצבנית ושאלתיו, האם יש לו ידיעה כלשהי. הוא סירב לענות ושאל מי אני, אחד מהחבר'ה. האם זה נכון? - הוא השפיל את עיניו והרכין את ראשו. לרגע מסויים עוד לא האמנתי. אפילו עכשיו, קשה לי להאמין. רגע קט נעמדתי - עצבי התמוטטו. לבי הפציר בי לא להאמין - לא יתכן - כאילו באותו רגע נהיתי אדיש (וזה אחת מהתופעות של המלחמה הארוכה) ופתאום רעדתי - כמעט שהתמוטטתי. הדמעות זלגו על לחיי וצעקת אימים פרצה מפי: זה לא יתכן - בלתי אפשרי. בהגיעי הביתה, לא היה בי עוד כוח - שנתיים של חברות (שלפעמים הייתי משווה אותה לדוד ויהונתן) וידידות עמדו מול עיני - האם זה אמת? דמותו החייכנית ניבטה לי. אותו חיוך התמידי, שכל הזמן אפילו בשינה, נשפך על שפתיו הדקות - עיניו הכחולות כים ושמים. שערותיו הזהובות, שיניו הלבנות כשלג, גובהו כארז מלבנון וחזהו הרחב ומעל הכל, לבו הרחמן והסלחני - כן כל זה כבר לא קיים - אותו גוף שנשא את כל זה טמון באדמה - למה? אומרים "למען המולדת" - בלעדי בחורים כמוהו ההורים לא יכלו לשון בשקט - אבל בלעדיו גם כן לא יוכלו.
ניגשתי לביתו. הדלת נפתחה לפני בשקט - דממה שררה שם ורק קול בכי ואנקה נפרצו מפיה של אמו. אביו החזיק את ראשו בשתי ידיו וישב על כורסה - בנות ונשים ששהו שם בכו - כל אחד ובכי שלו, העיניים היו אדומות - לחישות מפה לאוזן - שני חברי החזיקו בידם כמה תמונות והסתכלו. "למה כה מוקדם?". וקול בכי הולך וגדל, כל אחד וזכרונו, ואני נשארתי דומם. מבט קצר ודמעות רבות ופתאום צעקה - "דודו" "למה?" "למה עזבתני?", רעדתי בשקט, הדמויות עברו וחלפו ואנקת הבכי התגברה. נסיתי להרגיע את אמו המעולפת, אבל מי כמוני יודע איך היא טפלה בו, חינכה אותו, דאגה לו, ומי כמוני יודע שבאותו רגע לבה של אמא אצלו ולא רק של אמא, אלא של כל אחד מהנוכחים - דוד הלך לעולמו ולקח את לבנו.
הטבע הוא אכזרי ותמיד מתנכל לטובים - השמועה התפשטה לעיר - וכעבור שעה קלה ידעו כי דוד איננו. דמעות ירדו מהעיניים, בלית ברירה. ואני מסתכל בתמונותיו, ובוכה.
אני את דוד לא אוכל לשכוח - דמות אנושית, שאלפי לבבות נקרעו בשמעם על מותו. מותו של חייל, מותו של צנחן; אותו צנחן שהיה עלול להיות יום מהימים גנראל - הוא היה מתאים. כאשר התנדב לצנחנים, שאלתי, למה? באדישות ובטוב לב ענה לי: "אם צריכים למות, אז מה טוב בתור צנחן" (ולעג על אותם בחורים בגילו שכתבו בשאלון המבחן "בגלל כומתא אדומה ונעליים אדומות"). הוא היה גבר של ממש. אותו דוד שאלפי בנות נהו אחרי אופיו, אותו דוד שהתגבר על כל מכשול, כל קושי, והכל במתינות ואדיבות מופלאה - איננו.
דוד בילגורי נולד בעיר ברוצלב בפולין. בשנת 1950 עלה יחד עם משפחתו ארצה. הגיע לנמל חיפה ומשם הועבר יחד עם משפחתו על ידי הסוכנות, לנהריה. באותה שנה היה המצב קשה בנהריה. בהתחלה גר באוהל, משם הועבר לצריף, שם הצטופפו חמשה בני משפחתו. בקיץ שרר חום ובחורף היה קר מאד. הוא גר במשך שנתיים באותו צריף, עד שהועבר לשכון ממשלתי, והמצב הוטב. הוא התחיל את שנת הלימודים הראשונה בבית-הספר כצנלסון, שהיה באותו זמן במעברה ליד שכון ממשלתי, ובמשך הזמן עבר בית-הספר לגבעת כצנלסון ודוד המשיך ללמוד בו עד לכתה ח'. בבית-הספר הוא היה נער שובב, אבל המורים אהבו אותו מאד. את לימודיו גמר בשנת 1963 ומיד החל לחפש מקצוע. הוא בחר בנגרות ועבד בנגרית ליבוביץ ובמשך כשנתיים למד יום אחד בשבוע בבית-ספר מקצועי לנגרות בקרית-חיים, עד שעבר למפעלי "ישאסבסט" והתחבב על כל חבריו.
דוד היה גבר יפה תואר, שפע בריאות ואון והביע רצונו להתגייס לחיל הצנחנים. עד שבתאריך 5.5.1967 התגייס דוד לצבא ומיד התנדב לחיל הצנחנים. בימים הראשונים בצבא הכירו את דוד כל חבריו במחלקה בתור בחור נאה ואהבוהו כאח. יחד עם הגדוד עבר לאל-עריש לצורך אמונים וגם לשמירה. והנה כעבור שנה, הגיעה הודעה לביתו כמו רעם ביום בהיר; דוד נפל במילוי תפקידו.
באותו יום עברה ההודעה בכל העיר וכל חבריו ומכיריו שאתם עבד יחד בכל מקום התקשו להאמין כי דוד הלך לעולמו, והמונים באו ללוותו לדרכו האחרונה. לעולם לא נשכח אותך אחינו היקר, שנפלת במלוי תפקידך.
דוד, לא נשכחך לנצח!!!

ראובן בילגורי