הוא בא אלינו, לחברת החשמל, בעודו נער צעיר ועבד בחבורים החשמליים לבתים. הסתגל במהירות בלתי רגילה לעבודה, והתחבב על כל הפועלים שעבד במחציתם. היה מסור לעבודה ורכש את אמונם של מנהלי העבודה. נוסף לנסיון המעשי שקיבל בעבודתו בחברה השתלם בשעורי ערב מקצועיים. היה צנוע ושתקן. כחבר ההגנה השתתף בפעולות רבות וביחוד בהעברת מעפילים אל החוף.
עם פרוץ המלחמה היה בין הראשונים שהתגייסו ללא צו גיוס, ושרת במרחב הגליל המערבי. זמן מה לפני יום האסון שאלתיו על המתרחש אצלם שם בגליל והוא השיב בבטחון כי למרות הכל נחזיק מעמד, ואגב דבריו הוסיף כי את יחיעם לא יכבשו. כעבור ימים אחדים נפל בשיירה ליחיעם, במרחק כמה קילומטרים מביתו בנהריה.
הפטר
את חיים הכרתי בנהריה מאז נשתקע בה עם משפחתו שעברה מעפולה. הוא היה מעורה בחיי החברה ונמנה על טובי הנוער במושבה. תמיד נכון להושיט עזרה, ולמלא כל תפקיד שהוטל עליו. חביב ועליז היה מטבע ברייתו, ובת צחוק ריחפה תמיד על שפתיו.
באותם הימים הדרכתי את הנוער בנהריה ברקודי עם. חיים היה בין המשתתפים הקבועים בחוג. התכוננו למסיבת חנוכה המסורתית של חברי ה"ארגון" בנהריה. באחת השבתות, זמן קצר לפני המסיבה, נקבעה "חזרה" לרקודי העם,אך הבחורים לא באו. לא ידעתי מה בגו. והנה הגיע חיים ואמר לי כי לא יוכלו לבוא מפאת "מצב כן" שהוכרז לקראת בואה של ספינת מעפילים. ואמנם כעבור שעות מספר הוזעקה נהריה כולה לשפת הים. ספינת המעפילים "עליה" הגיעה אל החוף, ועל סיפונה שלש מאות אחים נידחים. הורדת המעפילים חייבת היתה להסתיים בטרם יאיר השחר. חיים הטה שכמו, כפי שידע לעשות בשעת הצורך,ובאהבה ובמסירות העביר על כתפיו נשים וטף אל הסירות ואל חוף מבטחים.
המצב בארץ הלך והחמיר.הימים ניתנו לעבודה והלילות לשמירה. בכל זאת נמצא גם זמן לפעולות תרבותיות, ל"חזרות" ולהכנות למסיבות. כשהגיע ערב המסיבה השתררה מתיחות. אנשי נהריה שיצאו בבוקר לעבודה אל מחוץ לתחומי המושבה לא יכלו לחזור הביתה, וספק גדול היה אם האמנים שהוזמנו יבואו בכלל. הדרך היתה בחזקתת סכנה. עמדנו על הכביש וציפינו לשובם של בני המושבה. פתאום עברה הידיעה מפה לפה כי שיירה גדולה של מכוניות מתקרבת לנהריה, ובשעה עשר בערב הגיעו כולם בשלום. המסיבה התקיימה באוירת חג ושמחה. לעולם לא אשכח את ה"שערעלה" (רקוד חסידי) שרקדנו. הלב הומה לכל הבחורים שרקדו אותו ערב ואינם עוד. אף חיים היה בין המשתתפים. עוד עיני רואות את תנועותיו החינניות שהיה בהן מן הדבקות החסידית. הוא רקד עם אחותו. נאהבים ונעימים היו ורק במותו נפרדו. אותו ערב השתתף גם במחזה היתולי, והיה מלא שמחת חיים. היה זה לו נשף רעים אחרון. בפורים כבר לא היה בין החיים.
ראיתיו יום אחד לפני מותו. פגשתיו בדרכי לחגיגת פורים שהכינותי בגן הילדים. אמרתי לו בנעימה של התגרות גנדרנית: "אני הולכת לחגיגת פורים", ובחקוי לנעימה שלי השיב לי " ואני הולך ליחיעם". אלה הם שני המשפטים היחידים שהוחלפובינינו. למחרת היום יצא עם השיירה ליחיעם.
ביחיעם ראה חיים סמל לעמידתנו ונצחוננו במלחמה. הוא גם השתתף בהגנתה ובהדיפת ההתקפה הגדולה שנערכה עליה. ועתה יצא עם השיירה שמתפקידיה היה לערות לנקודה הנצורה תוספת כח חיים וכח עמידה, אך בדרך נפל בין הנופלים.
מפי חברו לנשקשהצליח להחלץ נודע כי עוד בשלב הראשון של הקרב נפצע חיים קשה ברגלו. חברו נסוג בזחילה ונשא אותו על גבו, אך משגבר הקר הפציר חיים בחברו לעזבו לנפשו ולמלט את עצמו. אחרי הפצרות רבות נפרדו. חיים הוסיף לזחול בעצמו בשארית כוחותיו; ולמחרת מצאו את גופתו הרחק מקום ההתקפה,, אך גם במרחק ניכר מביתו. באזני עוד מהדהדים דבריו האחרונים: "ואני הולך ליחיעם".
בתיה לוין