אלבום תמונות
הנורא הזה לדבר, לדבר בצורה כזו, בהזדמנות חמורה כזו על בן שנפל.
כל אחד מאיתנו מוכן לזה ואנחנו ישבנו הרבה מאוד שעות ביחד בכל מיני מצבים, של חבורות פיקוד כאשר הכוחות נמצאו בלחימה. אם זה בפעולות קטנות, או יותר גדולות, בחצאי מלחמות ותאורתית כל אחד יודע שזה עלול לקרות לעצמו. זה עלול לקרות לאנשים אשר סרים לפקודתו, ומגיל מסוים זה עלול לקרות לבנו.
מלחמת יום הכיפורים נקראה גם מלחמת הדור השני, מכיוון שלוחמי מלחמת העצמאות הגיעו למצב שבניהם נמצאו תחת פיקודם ויצאו על פקודותיהם למלחמה, והיו ביניהם שנפלו. ובמטה הכללי שפקדתי עליו אחרי מלחמת יום כיפורים, ישבו שני אלופים אשר בניהם נפלו במלחמה. קשה למצוא אילוץ ומועקה יותר קשים ויותר כבדים למי שצריך להחליט על מלחמה עם כל השלכותיה, יותר מאשר האילוץ הזה שאתה יודע שהמלחמה אינה דבר תאורטי, שעלול לפגוע באנשים שאינך מכיר, אלא בך ובעצמך, בבשר מבשרך. וכל מי שהתנסה בכך יודע היטב שהרבה יותר קל לאדם להקריב את עצמו ולצאת אל הקרב מאשר לשלוח את בנו. ולא סתם הסיפור של אברהם ויצחק זכה לתעודה ולרישום לא רק בעם היהודי אלא באנושות כולה, מכיוון שאין אולי דבר יותר כבד ויותר קשה מהדבר הזה.
כשאנחנו מחנכים את הילדים, בעצם עומדת מולנו הפרובלמטיקה הנוראה, אם אנחנו מחנכים אותם בדרכנו ואם אנחנו מחנכים אותם למסירות, להקרבה. מרגע מסוים הם בעצם לא מקשיבים לנו יותר אלא לצו מצפונם. ומספיק לעקוב אחרי ההיסטוריה הקצרה מדי של איתן בשביל לדעת שהאיש נושא את עצמו לאור החינוך שמקבל בבית, ומה שקיבל בבית הוא קובע מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור ומה החובה שפורטה לו ואחריה הוא הולך. אני בא הנה מירושלים, מהאזור שבו במלחמת ששת הימים ניתנה הפקודה להכינס לעיר העתיקה. לאחר פעולת שיחזור מסוימת של המלחמה, שאלו אותי האם גם היום יש לצנחנים אותה משמעות בצה"ל ובעם כפי שהייתה להם פעם, כפי שהיתה להם במלחמת ששת הימים? פתחתי את התשובה בסיפור, בציטוט של מי שהיה שר הבטחון בששת הימים, משה דיין, בכנס קצינים אחרי המלחמה. והצנחנים קיבלו אז את המחמאה הטובה ביותר שאפשר שחייל יקבל: במלחמת ששת הימים רוח הצנחנים הייתה רוחו של צה"ל כולו.
משך השנים הלכה הרוח הזו והתפתחה, התחזקה ופרשה כנפיה אל כל יחידות צה"ל ולא יכול להיות צנחן יותר גאה ומרוצה מאשר להווכח שתורתו, דרכו והתנהגותו הופכים לנחלת הכלל.
והנה היום שואלים אותי האם גם עכשיו זו משמעותה של הצנחנות. מספיק לעקוב אחרי דרכו של איתן בשביל לראות שזו דרכה של הצנחנות, והיא אשר מתווה את הדרך גם היום, והיא מתווה דרך מעל ומעבר לכל דיון ולכל ויכוח פוליטי, בעל גוון שיהיה אשר יהיה, מכיוון שבמדינת ישראל במצבה, מאז קיומה, השאלות היו רבות, קשות בלי סוף, תהיות כל הזמן וזה דבר דרוש וחיוני לחברה תוססת אבל הבסיס של ההתנדבות למלא צו ולמלא חובה, זה בסיס שעובר כחוט השני, ולמזלנו עד לרגע זה הוא לא נותק, החוט הזה, ואני מעריך, מאמין ומקווה שהוא גם לא ינותק. זהו החוט או החבל שעליו בעצם אפשר לשזור את כל המערכות האחרות, שהינם מערכות לקיום, ואת התחושה הבסיסית הזאת של הנכונות ללכת ולבצע משימות המוטלות מטעם העם והמדינה. את הנכונות הזאת, יש לצבא כולו, יש לצנחנים והתגלמו באיתן.
את האמת הפשוטה הזאת חייבים לזכור דווקא בימים של כאב, דווקא בימים של סימני שאלה. כי סימני שאלה כשלעצמם אינם סימן של חולשה. הכח למצוא את הדרך הנכונה, להתמודד ולהתגבר עליהם ואני זוכר היטב את הימים של פעולות התגמול כאשר החלה רוח הצנחנות והרוב הגדול של הצבא לא השתתף בהם, ונשאלו שאלות חודרות ומעמיקות אבל ברגע מסויים, השאלה פוסקת ומי שצריך לצאת למשימתו יוצא, וחוזרים וממשיכים לדון.
כמי שגדל בנהריה השאלה לגביו הרבה יותר פשוטה. כשאיתן יוצא למלחמה, ואני כמעט מצטט אותו, הוא יוצא מהבית החם, באופן מוחשי, לא רק אידיאולוגי, לא רק תאורטי. הוא יוצא מתוך הבית החם בשביל להלחם, למענו. זו לא איזה סיסמה, שהוא יוצא להלחם עבור משהו שהוא יותר רחוק, שאולי לפעמים קשה להסביר אותו, אלא יוצא מתוך אנשים. הוא עושה זאת למען אנשים שהוא חלק מהם.
וזה העיקר, וכל השאלות האחרות הן שאלות משניות שעם יכול לדון בהם, וחברה יכולה להתלבט בהם, אבל כרגע זו התחושה העיקרית, התחושה של ידיעה ברורה למען מה אדם מוכן להקריב את עצמו.
ואין ספק שהדמות הזאת של איתן היא מה שהוא גילם כאישיות, כאדם. ועם הסימליות שבדרכו והקשיים שעליהם התגבר, נתיב שבו הוא הלך, אלה בעצם הנכס אשר יוקרן מהבית הזה. ומכיוון שהעיר אינה כה גדולה שאינה מכירה את אנשיה, הרי הסמל הזה לא יהיה סמל כללי, לא יהיה סמל מופשט אלא, במותו הוא הופך להיות סמל חי. התרומה שלו לחיים תהיה בכך ותחפה ולו במקצת, על מה שלא הספיק לעשות בחייו, שנקטפו בטרם זמן.
יהיה זכרו, תהיה מורשתו ברוכים לעד.
מוטה גור