סגן איתן לבב ז"ל

אלבום תמונות

איתן בני

ילדות
לא אוכל לכתוב תולדות חייו של איתן אם לא אציין את מלחמתו ומאבקו לחיים החל מהחודש השני להריוני, כשנגזרה עלי שמירת הריון, ועד יציאתו לאויר העולם. התפתחותו כתינוק היתה מופלאה, תינוק טוב, שקט ורגוע.
בגיל שנה ורבע החל איתן ללכת לגנון והחל לדבר. אפשר כבר היה לשוחח איתו.
איתן היה קשור מאוד לאביו, ששירת בצבא קבע ובקושי היה רואה אותו, בבוקר השכם ולפעמים בערב. היינו יושבים לעיתים, אני על כסא נוח והוא בזרועותי והיה אומר: "אמא חושך עוד מעט אבא בא". זה היה הקשר בין החושך לבין האבא.
זכורה לי תקופה, בה היה איתן מקבל אחת לשבוע חום גבוה. רופא היה בא לבדוק אותו אך לא מצא כלום. אחרי יום, החום היה חולף. ניסיתי לבדוק אם החום מופיע בימים בהם ידע איתן, שאביו לא יגיע. ובאמת, התחלתי לאמר לו, שאבא יגיע מאוחר בלילה ולמחרת בבוקר, כשחיפש אותו במיטה אמרתי, "אבא נסע מוקדם". באורח פלא חלפה תופעת החום.
לאחר שנתיים וחצי נולד דורון ואיתן קיבל על עצמו את תפקיד האח הגדול הדואג והשומר עליו.
לא אשכח, בוקר אחד הלכנו לערוך קניות במרכול ואיתן שהיה בן שלוש וחצי לקח שני ביגעליך וכששאלתיו מדוע שניים, ענה לי: "אחד לאח שלי"!
בהיותו בגן-חובה שאלה אותי הגננת אם איתן נולד בחו"ל. השתוממתי ושאלתי מדוע את שואלת אותי שאלה כזאת? ואז גילתה לי הגננת, שאיתן מעולם אינו לקוח צעצוע ללא רשות וברור, שברוב המקרים כאשר הוא חוזר לקחת את הצעצוע, הצעצוע איננו.
בבית-ספר עממי התגלתה באיתן נטיה חזקה לספורט: ריצה וכדורגל. פרק מופלא בחייו היה בצופים. החל מכיתה ה' כחניך, בעוברו את כל שלבי חיי השבט עד היותו ראש גדוד "אלמוג" בכיתה י"ב. כחבר הנהגה היה חשוב לו להטביע חותמו על אופן ניהול השבט.
כבן של קצין בצבא קבע היה נוסע בחופשות אל המחנות, שאביו שירת בהם וברור היה לו שהמסלול הצבאי שלו יהיה בהתנדבות ליחידה מובחרת.
במלחמת ששת הימים היה איתן בן שבע, וחותם חזק השאירו עליו מילות השיר "גבעת התחמושת", בו הוטל על חייל בשם איתן לרוץ חשוף מעל תעלות הקשר ועם המקלע שבידיו לחפות על חבריו, והוא לא היסס, ביצע את המוטל עליו וכך הציל את חבריו ושילם על כך בחייו.

איתן - כנער
בצופים התגלה איתן האדם והמנהיג במסלול שעבר את כל שלבי ההדרכה עד היותו ראש-גדוד בכיתה י"ב.
לפני כל יציאה עם חניכיו לשטח, תיכנן, בדק, סייר, דאג לאישורים המתאימים מהשלטונות המופקדים על הבטחון ורק אחרי זה יצא עם חניכיו. יחסו ללימודים היה חיובי, אך לא יותר ממה שהמורה דרש, ולא בכדי ל"שרוף את הילדות", כדבריו. וביחוד לא היה לו קל להתמודד עם אמא-מורה.
הספורט היווה חלק חשוב מזמנו הפנוי. הצטיין בשחיה והגיע לדרגת מציל. שיחק כדורגל והיה שוער, רץ, שיחק שח והגיע לדרגת אמן. את חיי החברה לא זנח איתן. ימי שישי, ערבי-חג וימי הולדת היו חגיגות שנמשכו עד אור הבוקר והבית היה תמיד מלא חברים.
חברות היו לאיתן מתקופת הצופים המוקדמת ועד סוף חייו. כמובן היו גם חברות פרטיות-אישיות, שהכנות, החברות, הידידות והאהבה הטהורה שררו לאורך כל הדרך.
והילד הפך נער והנער לעלם והעלם הופך לגבר יפה-תואר, מתנוסס לגובה 1.89 מ', חסון, עיניו כחולות, בלורית שטנית נופלת על המצח וחיוך רחב וטוב לב מתנוסס על פניו, מוכן ובשל לגיוס בצה"ל, ליחידה מובחרת כיאות לדרכו עד הגיעו הלום.

בסולם התפקידים בצבא
בנובמבר 1978, התגייס איתן כחייל לחטיבת הצנחנים.
איתן עשה טירונות ארוכה ומפרכת בת 18 חודש, שבה חופשות קצרות והרבה עיסוק מבצעי, המחשל ומחזק אותו.
הוא מחליט שדרכו קשורה לצבא ולכן מסרב לצאת לקורס קצינים מיד עם תום הטירונות. נימוקיו הם, שקצין ביחידה מובחרת חייב לעבור את כל מגוון התפקידים בגדוד ואחרי זה לצאת לקורס קצינים! וכך היה!
כסמל מחלקה הקרין איתן סמכות, דאגה לפרט והפך כתובת למבקשים עזרה או עצה.
ביציאות התכופות למארבים נהג לרומם את רוח חייליו ולהחדיר בהם את המוטיבציה להגנת העם והמולדת באומרו: "בכל מארב תסתכלו אחורה ותראו את אורות הישובים דולקים...".
כמפקד נהג לומר לבאים אחריו: "כל מפקד חייב לזכור את התקופה בה הוא היה החייל, ומה שלא מצא חן בעיניו, שלא ייעשה לפיקודיו".
בצניחה לילית, בהיותו סמל מחלקה, נפצע איתן בחוליה שניה בעמוד השידרה, דבר שהרחיק אותו מקורס קצינים.
איתן התגבר, נלחם בממונים עליו ויצא, למרות הפציעה, לקורס קצינים. בקורס הצטיין בכל התפקידים שהוטלו עליו אך לקראת סוף הקורס, חלה בדלקת פרקים. פעמיים הוטס בזמן השרת לבית חולים סורוקה. איתן היה מודאג ממצבו, שנפל בעיתוי גרוע, לקראת סיום הקורס שכה רצה לסיימו.
בביקור מפקד הבסיס בבית חולים אמר לו: "אל תדאג איתן, אתה בשבילי קצין".
איתן הבריא וסיים את הקורס. מפקדיו רצו להשאיר אותו להדריך בבה"ד-1. איתן שראה את יעודו בחינוך, בהתווית דרך לטירונים, עמד על כך שיחזור לגדוד וחזר, הפעם כקצין עתיר ידע וניסיון.
חלום חייו הלך והתגשם. הוא קיבל לידיו מחלקה צעירה, הזקוקה ליד מכוונת, גישה אבהית וסמכותית. ביחד עם חייליו עבר מחדש את מסלול הטירונות, הפעם בדרך אחרת, בראיה מבוקרת. זאת המחלקה שאיתן עמד בראשה כשיצא למלחמת לבנון וממנה לא שב.
בבירות, בכ"ו בסיון תשמ"ב, 17.6.1982 נקטע חלום חייו שרק התחיל...
והוא עוד לא בן 22.

זהבה