סגן איתן לבב ז"ל

אלבום תמונות

13 שנה של געגועים כאב ושאלות שלהם אין מענה.
יום שישי, שבועיים אחרי תחילת המלחמה בשעות אחה"צ המוקדמות, נכנסים למשרדי שלושה קצינים, אל"מ פשבק - קצין העיר חיפה, סא"ל הייטנר ואדם נוסף. השניים הראשונים ידידים שלי לכן לא הופתעתי. השלישי אינו מוכר. הם אמרו שאיתן נפצע. לא הבנתי ולא קשרתי עדיין, שמדובר באיתן שלנו. השלושה הזמינו אותי לרכבם ויחד נסענו לנהריה. הבנתי שהשלישי הינו רופא.
נסענו מהר. ראיתי לפני את איתן מחייך, תמיד היה מחייך. משפחתנו מנתה ארבעה אנשים. תמיד היינו יחד. פעלנו כצוות, התייעצנו יחד, החלטנו יחד. בזמן הפנוי היינו על גלגלים. זה היה מנהג עוד מילדותם, בחורף ובקיץ יחד ברכב, נוסעים ומבקרים במקומות שונים ברחבי הארץ. גם בביקורי ביחידות במסגרת תפקידי הצבאי - הצטרפו אלי. היינו מאושרים.
כשהגענו, מצאתי שחצר ביתנו מלאה באנשים. זהבה יצאה מהבית כשהיא בוכה ואמרה: "איתן נפל". לא תפסתי את גודל האסון. גם היום אינני תופס אותו. אני בטוח שאי שם אפגוש את איתן והוא יספר לי על הקרב האחרון שלו.
איתן התחנך להיות איש צבא. בשיחותינו, למרות הקשיים של הטירונות הארוכה בצנחנים, הביע את אושרו. באיזה אושר הוא הציג לפני את רובה הגלילון. האם זה נכון שהכל איננו יותר? כמה זה כואב, שאב אומר קדיש אחרי בנו.
יומיים לפני פרוץ המלחמה הגיע איתן לחופשת שבת. יחד איתו הגיע גם הטלפון שעליו לחזור לבסיס ולהזעיק בחזרה את מחלקתו. במשך מחצית היום של יום שישי טילפן איתן לחייליו. בשעות הערב המאוחרות קיבל את עצתי להסיעו ליחידתו. אית נהג. עברנו דרך מקומות הריכוז של יחידתו והגענו למחנהו בסביבות השעה 23.00. באיזור הריכוז נראו כלי רכב אזרחיים וקרביים רבים. חיילים נפרדו מהוריהם. התחבקנו. אני חזרתי לנהריה - זהבה נשארה שם לבדה. דורון גם הוא היה בצבא. כעבור שבועיים קיבלנו את איתן בארון.
איתן האמין באדם, במולדת. תמיד היה אופטימי ודווקא הוא, שכל כך אהב את החיים נפל במלחמה כל-כך שנויה במחלוקת, מלחמה בה הולכנו שולל עלל-ידי מנהיגינו.
כמה כאב וצדק יש בדברי דוד המלך: "בני, מי יתן מותי אני תחתיך" (שמואל ב').
שלוש-עשרה שנה מאז נפרדתי מאיתן בפתח המחנה. שלוש-עשרה שנה מאז שאיתן נפל. הזמן עמד מלכת. איתן נשאר הצעיר, שעדיין לא מלאו לו 22 שנה ועומד לפני שחרורו.
שלוש-עשרה שנה של געגועים, נסיונות לרכז חומר ולכתוב לזכרו - לא יכולתי. עכשיו בערוב ימי אני רואה כחוב שיש לי לאיתן ומכין את החוברת.
חוברת זו תישאר במשפחה ואולי גם לחוג מצומצם של חברים אשר נפילתו של איתן כאב להם והם איתנו כל הזמן.
מדי שנה אנו מקיימים יום הזיכרון בכ"ו בסיון. בשנים הראשונות ליוו אותנו רבים. עם השנים הקהל המלווה הולך ומתמעט - לא אוהבים שכול-כאב. הכאב הוא שלנו, של זהבה, של דורון ושלי!!!
כמה אושר היה במשפחה זו, כמה טוב היה לנו. כולנו בכלי-רכב אחד, נוסעים, מבקרים, מסבירים ולומדים.
האושר של איתן כשקיבל את רשיון הנהיגה. נסענו לראשון-לציון ואיתן נהג. זה היה בשבת בה תקפו המחבלים את האוטובוס ליד הקנטרי-קלאב - כמה אושר וכמה כאב.
ימים שלמים אני עובר עם איתן ומנתח יחד איתו את הקרב האחרון שלו, אני שומע אותו, מביט על החגור שלו, על הקסדה הניצבת מול חדרי ואני רואה את איתן מחייך אלי ואומר - נו זקן, מה אתה אומר?... אני שותק ודמעות בעיני.
איתן נפל ויחד עמו נפלו דורות רבים של נכדים ונינים. כמה זה כואב. למה?... למה זה נפל עלינו? איפה טעינו? נתנו מעצמנו. לאיש אין תשובה, רק הכאב!
אני עומד לפני הקרב וקורא "איתן בן זהבה וחיים", ואינני מבין שזה מדובר עלינו.
זהבה סובלת בשקט ומעסיקה את עצמה במשך כל היום. מבקרת מדי יום ביומו את הקבר, מדליקה נר נשמה וחוזרת למציאות האיומה.
דורון, ילד נהדר, כמה הוא סובל, אבל בשקט ומעניק לנו את אהבתו ומשתדל למלא גם את מקומו של איתן. אני חש הערכה רבה לדורון. נפילתו של איתן, היתה עבורו אבדה כפולה. אבד אח ואבד חבר. חברים היו, חוויות משותפות היו להם, חברים משותפים ועכשיו איתן איננו. נפילתו של איתן פגעה בו, אבל הוא גם ידע להתגבר, סבל וסובל בפנים, כלפי חוץ מחייך וממשיך דרכו.
יציאתו לקורס קצינים כהמשך שרותו בגדוד, למרות שהיה יכול לקבל תפקיד נוח יותר, לימודיו בטכניון, הצלחתו בכל התחומים מעידה על אופיו. למשולש המשפחתי הצטרפה אסנת. משתלבת יפה עימנו והפכה את המשולש לריבוע. אני מקווה שעם הזמן היא תהפוך את הריבוע לרב צלעות. החיים חייבים להימשך.
דורון החליט להקים את ביתו על-יד ביתנו ואני משוכנע שהחלטתו, למרות שהוא לא אומר זאת, נובעת מהרצון להיות איתנו, לתמוך בנו. בביתו החדש מצוייה פינה המיועדת לאיתן ונר התמיד דולק בפינה זו.
מקומו של איתן שמור אצלנו. איתן תמיד ישאר בן 22 שנה.

אבא