אלבום תמונות
שלוש-עשרה שנים עברו מאז קיבלתי את הבשורה הנוראה על מותך, והיום אני יושב כאן בחדרי ומנסה לכתוב קווים לדמותך.
הגרון נחנק והדמעות זולגות על לחיי, כאשר הזיכרונות עולים ומטריפים את חושיי.
פותח את האלבום ומעלעל בתמונות, וכמו בסרט עולות וצפות החוויות.
זוכר אני איך תמיד התגאיתי בך וניסיתי לחקות את דמותך, כי תמיד הכי בטוח היה להיות לצידך, ומכל מאות החוויות, התמונות והזיכרונות הישנים, אכתוב כאן על מקצתם כי לא ניתן לפרט את כל אותן עשרים השנים.
זכור לי כי ביום בר-המצווה שלך, לאחר שנאמת לפני כולם, עליתי אני לבמה, וביקשתי כי תמשיך להגן עלי בביה"ס וכולי נכלם.
ואיך שכבנו על הדשא בחצר, כשאנו מבצעים מארבים, לכל אותם ילדים שלקחו לנו תפוזים מהעצים.
וכשהלכת להדריך בצופים, ולקורס מכי"ם בגדנ"ע פנית, מיהרתי גם אני כשלעיתים אני לא מבין מה עשית.
וברור שהיו לנו גם מריבות, התקוטטויות ומכות, אבל כמו אחים השלמנו ומייד שררו האהבות.
אני זוכר את החברה הראשונה שהיתה אהבתך, בת גילי היתה וכולה כבר שלך ומאז היו הרבה והפסקתי כבר לספור, כי כל כך הרבה חברות וידידות, קשה מאוד לזכור.
וכשהתגייסת והתנדבת לצנחנים, לא היה אדם כמוני עם ראש בעננים, מצפה בכליון עיניים לסופי השבוע והחופשות, ושותה בצמא את כל הסיפורים והחוויות.
אני זוכר את סבתא מתבוננת במים השחורים היוצאים ממכונת הכביסה את מדיך מתכבסים ונסחטים, ושואלת האם המפקדים שם, לא יהודים?
ובזמן שאתה מתקלח ובכורסא מתרווח, אני מאיץ ברכב ומאמץ את המנוע עד כלות, ומביא אליך את גיגי חברתך, מהגרעין במעלות.
אלפי תוכניות היו אז, ומאות אפשרויות שמהן ניתן להגיח, אבל אף אחד לא האמין, שאת מותך תמצא בחודש יוני 1982 בצריח.
באהבה וזיכרון,
אחיך, דורון