רב"ט איתן פרץ ז"ל

אלבום תמונות

שלום, שמי עודד אברלינג'י ונפצעתי בפיגוע בבית ליד. סיפור פציעתי כולל בתוכו את סיפורו שלאיתן פרץ ז"ל, שבזכותו אני מסוגל לכתוב שורות אלו.
בבוקר ה-22.1.95 הגעתי לצומת בית ליד, על מנת לנסוע לבסיס הצנחנים בסנור.
אותו בוקר היה בוקר רגיל, יום ראשון אחרי שבת בבית, ונפגשתי עם כל החבר'ה מהבסיס ליד הקיוסק. כ-20 דקות לאחר שהגעתי לצומת, בעודי מדבר עם רפי מזרחי ז"ל, אירע הפיצוץ הראשון, לאחריו התעוררתי והבנתי שאני פצוע, ואז מתוך כל הצעקות והעשן, מגיע אלי חייל, טירון צנחנים, הוא מגיע אלי ושואל אותי אם אני בסדר, אמרתי לו שאני פצוע ברגל ושישים לי חוסם עורקים על הרגל. הוא שמע, ומיד הוציא חוסם עורקים ושם לי על הרגל מאוחר בביה"ח התברר שזה מה שהציל את רגלי.
לאחר שסיים, כרע אלי ואמר לי "אל תדאג יהיה בסדר" ואז כנראה מתוך נסיון להרגיע אותי ולהצחיק החייל הזה אומר לי "אל תשכח להגיד להורים שלי שאיתן טיפל בך", כאילו שהוא ידע מה הולך להיות. שניות אחרי שהוא אמר לי את זה, קרה הפיצוץ השני, אני הוטחתי בקיר הקיוסק.
את איתן לא ראיתי מאז ועד יום חמישי באותו שבוע כשפגשתי את פניו בתמונה בעיתון. אני מבין, בעצם, שהעובדה שאיתן כרע לטפל בי גרמה לו להיות עם גבו לעבר מקור הפיצוץ השני, הוא ספג את הרסיסים ולי שימש כחומת מגן שהצילה אותי.
ברצוני להבהיר דבר אחד: באותו בוקר היו מספר אנשים שניסו למנוע מלהיכנס לעזור לאנשים אחר הפיצוץ הראשון. איתן כשמו כן הוא - איתן, ללא פחד נכנס וטיפל בי ושילם על כך בחייו. אין לי מילים ואף פעם לא אוכל להודות לו על כך שטיפל בי ושיצאתי בחיים בזכותו.
בשבילי הוא גיבר, הוא התגלמות האומץ שחייב להיות לכל חייל.
הכרתי את איתן משעורי קרב מגע שהדרכתי, הוא היה תמיד מאלה שהובילו את המחלקה, אני זוכר בעיקר את החיוך שלו באותם שיעורים.
זהו סיפורי שלי ושל איתן פרץ ז"ל, אחד החיילים האמיצים ביותר שהכרתי בחיי, בעיני הוא משתווה לכל הסיפורים של חיילים במלחמות. לעניות דעתי מגיע לו צל"ש על כך שאת נשימת החיים האחרונה שלו הוא נתן למעני. איתן, לא אשכח לעולם.
יהי זכרך ברוך.

עודד אברלינג'י.