זכרונות
הגעתי עם מטלטלי לביה"ס החקלאי בנהלל. בפתח הבנין קבלני בחור ממושקף, רחב-גרכם וחייכני.
- אם אינני טועה - בשר לי בקול שמחה - הרי אתה מקרית-שמונה.
- ומה בכך? - עניתי לו.
- הרי עוד ידיד אני רוכש לי.
ימים עברו. היחסים נתהדקו מיום ליום. היו גם ימים של שפל - והיו ימים של גאות...
שנות הלמודים לא סגלו אותו לחיי תורה, אך היה קל-הבנה ותפיסה, ולא פעם תמהו חבריו, כאשר ראוהו "מבריק" בכתה בידיעותיו הרבות בשטחים שונים.
תמיד היוה את הגשר בין המדריך לבין החברה. יש והמדריך (יפרח חביב מבית-קשת) היה רוגז על החברה, ומורדי החל בשיחותיו הדיפלומטיות, והיה מפייס את ה"ברוגז".
פעם היו החברייה נתונים ב"מצוקה" כספית. בא מורדי ולחש:
- רבותי! יש לי הצעה. יש כאן מושבניק בנהלל, שחפץ להעסיק כמה עשרות פועלים בקטיף הבצל. הוא התייעץ אתי, ואנחנו נתחיל מיד בעבודה. נקום בשעות הבוקר המוקדמות, נלך לשדה להוציא בצלצלים, ובחזרה...
- ובחזרה?! - הפליט לעברו אשר.
- מה הבעיות? היות ומתקרבת תחרות הקפת התבור, נאמר לכל עין חושדת, כי אנו מתאמנים לקראת התחרות הזאת, ורוצים להרים את קרן בית-הספר בספורט זה.
וכך היה.
בשעות הבוקר המוקדמות קמנו לעבודה, רועדים מקור, ובחזרה היינו רצים לאורך הכביש, כשבפינו הפזמון:
"כמה טוב לרוץ, בבוקר בחוץ"...
ואמנם - כל המדריכים והמורים החלו להעריך את המפעל הנכבד הזה עד... עד שהתגלתה האמת ואז - אז שוב פעלו הצנורות הדיפלומטיים והמדריך פויס...
תמו הלימודים.
כל תלמיד הולך לדרכו-הוא. מורדי עוזב אותנו, אך מעבר למקום בלתי-מתאים לו, והוא פונה, ישירות, אלי. הוא מעוניין מאוד בזרוז הפעולה. נגשתי אל מדריך הגרעין ובקשתיו לצרף את מורדי אלינו. כאשר פגשתיו בקרית-שמונה, כמעט והתחנן לפני, שאזרז את הצטרפותו.
- עשה הכל למעני - סח לי. - הסבר להם, שאני רוצה את חיי החברה האלה, ורוצה אני בחיי הקיבוץ!
והוא הצטרף אלינו...
ימיו האחרונים השאירו בי מחשבות רבות. ג'ובניק בבסיס מסוים - ומה פתאום בחר לו בחיי הנח"ל? חיי-פרך?
את זאת ידעתי לפתור רק לאחר שנפטר.
עם דמדומי רגעיו האחרונים, עת ירד המסך על פרק חייו התוססים והרעננים ידעתי: חייו לא היו לבטלה.
הוא נראה שקט ורגוע; משברים קשים שבחייו תמו, ובמותו קדש את שאיפת חייו: יצירה ועמל כפים.
אלברט.