רב"ט מאיר אוחנה ז"ל

"איתן היה איכר. איכר שורשי, שצמח מן האדמה", כך
הגדירו סגן מפקד פלוגתו, סרן ניר, אשר שלח אותו למשימה, בה מצא את מותו. היה זה בבוקר הראשון המלחמה על ירושלים. הצנחנים היו אז בעיצומה של הלחימה על "גבעת התחמושת", אותו תל אימתני, שישאר למצבת זכרון נצחית לגבורת הצנחנים. יחידתו של סרן ניר נלחמה על התעלה השמאלית הארוכה ורצופת הבונקרים, שאשם חלשה על שכונת פאג"י של ירושלים העברית. בתוך התעלה רצו בשפיפה לוחמים, כשהם מדלגים על חבריהם הפצועים וההרוגים בפרצם קדימה. באחד מפיתולי התעלה העקלקלה נשא סרן ניר את עיניו וראה שורת חיילים חבושי קסדות לוחות, היורדים מתעלה מקבילה לחסום את דרכם
של הצנחנים.
כדי למנוע בעד חיילי הלגיון מלתקוף את אנשיו מן האגף, היתה לפני המפקד רק דרך אחת : להוציא אחד מחייליו המעטים, מצוייד במקלע, אל מחוץ לתעלה,
על מנת שיבלום את הלגיונרים. "לא היה לי פנאי לבקש מתנדבים" - סיפר לאחר מכן. "עיני נפלה על איתן נאוה, מקלען בהיר-שיער, זקוף-קומה ובעל נשמה. זכרתי כי עוד לפני המלחמה אמר לי המ"פ: 'שים עין על הבחור הזה, אפשר למצות ממנו הרבה...' זכרתי גם, כי ראיתיו בראשית הקרב, לוחם כארי במחלקה של סג"מ יואב צרי, באחד מקטעי הלחימה הקשים ביותר. הוא היה היחידי שלא נפגע אז. "אמרתי לו: 'איתן, עלה למעלה וחפה עלינו. חסל את
כל מי שתראה מחוץ לתעלה'. איתן לא היסס אף לרגע,
אף שהיתה זו משימת התאבדות, לפי שהמקלענים הירד-
ניים ריססו את השטח ללא הפוגה.
"מימיננו פעל כנראה מקלע כבד", סיפר סרן ניר. "כמות האש שהוא הפיק היתה ממש פנטסטית". איתן יצא והתקדם לאורכה של התעלה, במקביל לחבריו שבתוך התעלה, כשהוא יורה מן המותן צרורות ארוכים ומדוייקים לעבר השטח החשוף שבין התעלות - וגם לתוך תעלות האויב עצמן. כשהגיעו כעבור זמן הצנחנים לפתחי הבונקרים, ראו שם לגיונרים, שנקטלו בכדוריו של איתן. פעמים התקדם איתן מהר כל כך, עד כי הקדיםאת חבריו וסרן ניר נאלץ לקרוא לו להאיט.
לפתע פסקה האש מלמעלה. ניר קרא בקול רם: "איתן,אנחנו יכולים להמשיך ?" מישהו מהבחורים ענה לו: "איתן נפגע". משכו אותו פנימה, לתעלה, אך הוא כבר היה מת. כדור פגע בראשה כבן 20 היה איתן נאוה במותו ועד אשר הגיע אל הצנחנים, לא היתה לו אלא אהבה אחת בחייו - אהבת האדמה, האדמה השחורה והטובה של הגליל התחתון. הוא נולד שם, במושב מולדת, ולשם ביקש לחזור עם תום שירותו.