כאשר שיחזרו מפקדי הצנחנים את סיפור לחימתה המופלאה של חטיבת הצנחנים לשחרור ירושלים, הזכירו את שמו של טוראי דוד שלום: לוחם אלמוני, אשר נתגלה במלוא שיעור-קומתו על "גבעת התחמושת". דוד, שעד לאותו יום לא היה אלא לוחם מן השורה, ביצע מעשה גבורה, המעורר אף את התפעלותם של הצנחנים, הרגילים במעשי מופת. בסיומה של הלחימה על "גבעת התחמושת" הגיע דוד שלום אל בונקר, בו נותרו לגיונרים עקשניים, שהחליטו להלחם עד הסוף.
"היה צורך לצאת מן הבונקר שלנו ולנסות להכנס לתעלה של הבונקר שלהם", סיפר אחרי כן. "הירדנים היו מבוצרים היטב, ומישהו צריך היה לטפס על הבונקר, אז אני עשיתי זאת". "אנחנו היינו בבונקר גבוה והם בבונקר נמוך. לא יכולנו לראות את פתח הבונקר שלהם, כי הם היסוו אותו.
מאחורי ההסוואה היה שריון של בטון וברזל. לעומת זה הם ראו אותנו היטב". "יריתי צרור וקפצתי מהבונקר שלנו לתעלה שהובילה אליהם. הירדנים ירו חזק וקשה היה להתקדם. בחור אחד
שלנו זינק והשליך דרך סדק צר רימון על הבונקר שלהם. השתערנו קדימה, אך כשהגענו לקצה התעלה, לא נשארו לנו רימונים. החלטנו שאני אשאר באבטחה והם ילכו להשיג תחמושת. בינתיים התקרבתי אל העמדה הירדנית. צנחן אחד הזהיר אותי בצעקות, כי הם רואים אותי. התכופפתי ועניתי 'לו, שצריך לנסות ולפוצץ את הבונקר בבזוקה. הוא הבין ומישהו ירה פצצה, אך זו רק סרטה את הבונקר ולא הזיקה לאנשים בתוכו. אז החלטנו לפוצץ את המבנה בחומר נפץ; זרקו אלי חבילות של חומר-נפץ, לקחתי אותן אחת אחת, והנחתי אותן בפתח. הם היו זורקים רימון, אחר כך מרביצים צרור, אחר כך נחים. בשעת המנוחה שלהם הכנתי את חומר-הנפץ לפיצוץ. אחר כך הפעלתי את החומר והצלחתי להתרחק 4-5 מטרים. היתה התפוצצות עזה וענן של עשן ואבק כיסה אותי".
כשטיפס דוד שלום ויצא מתוך המסתור שמצא לו, שמע יבבות וגניחות עולות מן הבונקר שפוצח. בכך נסתיים ביבושה של "גבעת התחמושת". דוד שלום איננו חושב את עצמו לגיבור ולא שינה את אורח חייו. הוא פשוט חזר אל בית-המלאכה שלו לחשמל ביפו.