בקיץ שעבר נגדע באסון האימונים בצאלים תלמידי ורעי יוסי שפיגלר. בוגר המסלול המזרחני והפנימייה הצבאית של בית-ספרנו.
מעט מזעיר מן העצב והכאב על האבדן הסתמי וחסר-הפשר הזה ניסיתי לבטא בשני שירים שכתבתי, האחד - בשבוע האסון, והשני - ביום השנה למותו.
אלה מאיתנו, שהכירוהו - בני משפחתו, חבריו ומוריו - מיטיבים לזכור את ייחודיותו, קלסתר ותוך כאחד.
לכן אין הדברים בגדר "פאור של מספק".
כזה היה יוסי, פרח יפהפה, שנקטף בחתף, ולא ישוב לצמוח.
ואנו, מה נותר לנו זולת כוחן חסר האונים של המלים?
האם חמדו המלאכים
זך מבטך
כלום נתקנאו הרקיעים
בתכל עינך
חשקה נפשם של אראלים
בתום לבך
אפשר יושבי מרום
במצוקתם
בך עינם נתנו
להיות להם כוכב מאיר
במסילותם
איכה שעה האל הטוב
אל מנחתם
ולא על אוהביך חס
דרי עראי חולפים
באכסנית
זה העולם.
אחרי שנים-עשר ירחים
שבעה-עשר ביולי שנת
אלף תשע מאות תשעים בצהרי
יום קיץ שקפא שרבו
נשימתו עצר
אויר מדבר
להרף נצח
עפעפיו סגר
ביום שבעה-עשר ביולי אלף
תשע מאות תשעים צפתה
חמה שנתגלמד זיוה
בפעם-חד של
הלם לב מדפוק
עמד
כיצד
חמס
שוכן טרקלין
בבדידותו מאס
את חיזתו של
עלם חמדות
באין רחם
מחיק
נתלש
נקרע
הרחק
מרחם בה היה ליש
נקפד
בתחבלות נלכד
לאור היום
נשדד
ולא עמד
לו טהר לבבו
ובור נפשו להמלט
מבור
ולא ירד עליו
מלאך
עת נעקד
ולא את אסוריו פתח
ובמאכלת
געגועי הריק
את פרוזדורינו הוא פלח
נעמי רובין, דינה מייזלס ואנוכי - שומרות על קשר הדוק עם משפחתו של יוסי, ויש בזה מקור של עידוד ותמיכה.
תודתי נתונה למנהל ביה"ס ולשאר חברי ההנהלה, שנענו להצעה לקבוע פרס לימודים על שמו של יוסף שפיגלר ז"ל.
פרס זה ניתן כבר בשנת הלימודים הקודמת לחניך הפנימייה על הצטיינות בלימודי הערבית.