מכובדי, משפחות יקרות.
כאשר שאלתי את השכנים למה אני אצלם ואיפה אמא, הם השיבו שהלכה ומיד תשוב.
באותה נשימה כאשר שאלתי איפה אבא, הם החליפו את אותם מבטים מבולבלים ותשובה ברורה לא קיבלתי.
זו היתה אותה דפיקה בדלת, אותה ידיעה מרה, אותו שבריר שנייה שבו נעתקה הנשימה.
זהו היום הקשה מכל, היום ששינה את חיינו, המשפחות השכולות, לעד.
25 שנים חלפו, שנים המלאות במכאובים שהיקר לי מכל הלך ואיננו עוד.
יום רודף יום ובכל רגע חוזרות תמונותיהם של היקרים לנו שתמיד ישארו ילדים, שתמיד יהיו צעירים, שתמיד נאהב אותם.
אנו חיים במציאות שבה אסון רודף אסון ולפני שמספיקים להתרגל כבר יש אסון נוסף. והחושים לא מתכהים כיוון שכל אדם הוא עולם ומלואו, כל אדם הוא רצף משפחתי, חלק בפזל שלא יושלם לעולם.
לכם המשפחות אני אומר - מעמסה כבדה הוטלה עלינו לגדול ולגדל ולהמשיך את צוואת יקירנו לחיים חזקים מתוך אמונה שיום יבוא ושלום ישכון במדינתנו הקטנה.
לכם משפחת משמר הגבול אני מצדיע.
על הקושי הרב בעבודתכם הנאמנה במסירות אין קץ על הקשר החם שעוטף אותנו ומעניק מעט נחמה.
על התמיכה המיידית ללא היסוס וביטול.
ממך אלוהים אבקש - שמור לי על משמר הגבול
אני מודה על שיש לנו חלק בחיל המפואר הזה