ברוריה לוצ'יה רוטמן ז"ל

שעה ועוד שעה, יום לאחר יום, כך נצברים הימים, לשבועות ולחודשים. וכשכבר קשה מניין החודשים, נמצא מניין חדש, נספור שנים.
וכך כמו השנים שחולפות, כך נצברים דפים דפים, פרקים, ראשי פרקים, דברים קטנים של יום יום ודברים ממש, ממש חשובםי. וכל אחד מהדברים, כל אחד מהסיפורים, הדפים והפרקים, אליך קשור, אותך היה מעניין, לשתף, לספר.
כך כך הרבה פעמים, סתם כך, ביום יום אנו נזכרים, ואומרים אחד לשני, לשלישי, לחברים, אך... לו רק יכולת לראות, להגיב לחוות עמנו, את הצחוק ואת הדמע, את הנצחונות הקטנטנים הראשונים, של נכדייך, נכדותייך, בגן, בבית הספר, בתנועה, בחוג לספורט, בציור, עבודות יד, ואפילו סתם טיול או ארוחה טובה של להיות כולם ביחד ואת לנו,,, כל כך חסרה.
מצחיק, לחשוב כאילו רק פעם בשנה, לוקחים את הספר, עוברים ומעלעלים בין דפיו, אתך ובלעדייך, כל יום, לפעמים אפילו כל שעה, בחשיבה, במעשה, בדוגמא האישית, דמותך אותנו מובילה, כך שדף ועוד דף, פרק ועוד, רק מתווספים לספר, שבו נכתוב עוד ועוד. נזכירך כך כולנו יחד פעם בשנה, אך אתנו את, כל ימות השנה, נהנים אנו ביודעינו כמה את היית נהנית, מסכימה, לשובבות, לנסיונות, לראשוניות, הן גם גננת היית, ואת מכירה... את נכדייך, בנותייך ובנייך, שאוהבים אותך... נורא.
מכולנו.