בחמש בבוקר זה מתחיל. אני מודה לבורא עולם שפקח את עיני והחזיר לי נשמתי בחמלה. הוא חומל עלי, כי הוא מאפשר לי להתאבל עליך עוד יום.
השמש שעולה במזרח לא מצליחה להאיר את חדרי ליבי השחורים, היא גם לא מצליחה ליבש את הדמעות. לפעמים אני בוכה ואיש אינו רואה. הדמעות שלי מיוחדות, אולי כאלה השמורות להורים שאיבדו ילד. הן יבשות, אפילו לא שקופות. בלתי נראות. הדמעות שלי לעיתים נדירות זולגות, לעיתים נדירות גם שומעים אותן. יש להן ישות עצמאית שחיה בתוכי, לצידי.
אתה קבור כאן, ליאורי, בין רגבים שהעלו פריחה סגולה, אני קבורה בעבודה. מצאתי לי קבר מעניין.אפילו השם שלי : רבקה - אם תקרא אותו הפוך תמצא את "הקבר". הקבר של החיים שלי נטמן כבר בשמי. מיום שניתן לי השם - סימן אותי בורא עולם - זאת מיועדת לשיעור הקשה ביותר עלי אדמות. הקבר של רבקה. אתה יודע ליאורי, שבקבר שלי יש אנשים רבים, יש בו ניירות, תלמידים, מחשב, מחויבויות, ידידים ואפילו צחוק והתלהבות. קבר מרתק חפרתי לי עם לכתך. מידי יום אני ממתינה להגיע אליו מרגע שאני פוקחת עינים. אפילו את כוס הקפה של הבוקר אני שותה בו. הוא מספיק רחב כדי שאוכל לישון בתוכו. אז אני עובדת, אני עובדת, אני עובדת, אני בורחת. פה ושם מסתננים רגעים של שפיות בהם אני פוגשת את יקירי, ואז מנסה להתנהג כמו כל אדם שפוי, לשתות קפה ולהתענג על הטעם שלו, להקשיב לאנשים יקרים לי, לחבק אותם, להריח דרכם את טעם החיים. כל כך קשה לי לחיות חיים שפוים. לא יודעת איך אחרים מצליחים. בקבר שלי, הבלתי שפוי הפך למציאות. השפוי - לאשליה.
עוד שנה עברה, והשנה כמעט וברחתי מהאזכרה שלך. אמרתי לקרן - אולי לא נעשה? אולי לא נתכנס? מה אתה אומר? בטח לא היית כועס. זה פשוט הופך להיות קשה. מיום ליום קשה. קשה. קשה.
בחמש בבוקר כשחוזרת הנשמה שלי מעולמות אחרים, היא נכנסת לקבר. אנשים לא רואים אותו, הם אפילו לא יודעים שהם חלק ממנו.
איזה כוחות צריך אדם כדי לשרוד במציאות של קבר? לבכות את האֵין, ולהרגיש הכי "יֵש" בתוך זה. לחיות את היש במציאות של אין. הכל מתגמד. כלום כבר לא חשוב באמת. הלוואי ויכולתי לקחת ללב כמו פעם. לפעמים שלמה אומר לי: תסתכלי בחדשות, זה מעניין, זה חשוב, ואני לא מסוגלת להסביר לו במילים - שעבורי כלום, אבל כלום כבר אינו חשוב באמת.
והבדידות - הבדידות שהפכה לשמי האמצעי- הבדידות המלווה את תחושת האובדן. כי אין באמת אדם שמבין מה זה לאבד את הבן. וטוב שאין אדם שמבין זאת- כי ככה בנה אותנו אלוהים , שלא נבין, שלא נוכל להרגיש משהו איום ונורא כזה עד שאנחנו בתוכו. אובדן, בדידות, הבכי השקוף הבלתי נראה שמשתרך אחריהם. כמו עכשיו, ליד שולחן הכתיבה, כשאתה מולי, כמו תמיד ואני לבד, ומנסה להיאחז בך, להפוך אותך לממשי. והכאב הפך לי כְּאָב. האב שלא היה אף פעם כדי לחבק, כדי לנחם, נמצא עכשיו סביבי כל היום.
מי שחי סביבי, איתי, לצידי, מי שאוהב אותי באמת יודע שאני לא ממש חיה בעולם החיים. ושהמציאות לא ממש קשורה אלי, ולא ממש מעניינת אותי יותר. אף על פי שאני נלחמת בעצמי כל הזמן - לא להתנתק ממנה, להיות בה, לחוות אותה - להיות לרביבי, לקרן, לנכדות ולכל אהובי. לכל יקירי, אלה שֶלְיַדִי. אלה שלא מתיאשים ולא מרימים ידיים ולא עוזבים גם כשאני מתנתקת, כשאני רגוזה, כשאני בורחת, כשאני עצובה ובוכה. לכל אלה אני חבה תודה גדולה, ליאורי. תודה שהם שם, כל אחד מהם הוא חוט שמחבר אותי לעולם הזה, ולא נותן לי ללכת בעקבותיך.
מה אומר לך בני היקר, מה אומר לנשמתך המרחפת עתה לבטח ליד כסא הכבוד - אני כל כך כל כך מקווה שטוב לך, אני כל כך רוצה להאמין שבורא העולמות קֵרב אותך אליו, שנשמתך רגועה, נחה לה במימד ההוא, המסתורי אליו הולכים כולנו.
בן שלי, ליאורי שלי, אני לא יודעת אם מותר לבקש בקשות ממך, אבל מאלוהים אני מבקשת: ריבונו של עולם, אתה שבראת את העולם הזה בקולך, אתה שיודע הכל ורואה הכל ושומע הכל, אתה שישועתך כהרף עין, אתה שמרחם על נבראיך, אנא ממך תן לאהובי: לרביבי, לקרן ולמשפחות שלהם, מנה גדושה של כוח, של בריאות ושל שמחה בלב. כי מלאה כוס הסבל של כולנו, ויותר מכל אנו זקוקים לרחמיך.