חנוכה תשע"ד - יום ההולדת ה- 29
הצונאמי עבר. הים עדיין רוגש, הגלים עוד גבוהים, אבל הרוח נחלשת אט . עכשיו הזמן לבדוק נזקים. לגעת בעצמי ולהבין שאני עדיין כאן. חיה. עדיין לא הסתיים התיקון.
יש משהו נורא בידיעה שמגיע צונאמי ואין סיכוי לנצח אותו. אבל האשליה היא מנוע חזק. חודשים אני עסוקה בבניית חומות של מחשבה. מחזקת פרצות בנשמה, מטייחת סדקים בלב, מאפרת חרכים בקירות הנפש. ובד בבד מבינה, שעשייה זו שווה למצבו של המכור לסמים המשכנע את עצמו שבכל רגע הוא יכול להיגמל. אז יש עבודה מצילת חיים, ומחשבות בונות ביטחון ורגשות כאב ננעלים במחילות חלולות , אך קולם פורץ מהאדמה . ומסכת האיפור מתעבה ועליה נמשח ביד מיומנת חיוך מאוזן לאוזן.
ואז הוא מגיע. ואני בטוחה שאני מוגנת. חזקה. מבוצרת. מחכה לו כמעט בהתרסה "בוא נראה אותך הפעם". והוא מנצח. כמו כל תופעת טבע אי אפשר שלא. והכי קשה היא הבדידות בתוך השיטפון. הבדידות משתקת. ילדיי בורחים מראש. הם חכמים יותר, כנראה. בן זוגי שותק ורק מחבק. כולם מוגנים בלי חומות שנבנות , בלי מחילות שננעלות. ומוטי שולח מסר קצר: "שוב יום הולדת לא שמח" וממהר להדלקת נר ראשון אצל קרן.
אני בבית העלמין. יושבת על קברו של בני. אין כלום בבית העלמין. אולי נותרו עצמות, אבל אימא הרי זקוקה למשהו מוחשי להיאחז בו כדי לנסות להינחם. ובבית העלמין, בית הילדים של ההורים האשמים פגועי הנפש, שולטת מפלצת השקט המייפה את פרצופה המכוער בפרחים בכל צבעי הקשת. הסוואה מתוחכמת למי שלא מרגיש. פרחים לזָרִים הפוקדים את המקום פעם בשנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל. זה היום של השירים העצובים לאלה שלא יודעים אחרת.
יש לכאב דרכים משונות : הורה קושר בלון יום הולדת לילד שלעולם לא יגדל. הורה מגדל גינת תות שדה עם פרות בשלים המחכים לקטיף מתוק. פרחים נשתלים על פי עונות, נעקרים ונשתלים חדשים, הורה מניח כדורגל שלעולם לא ישחקו בו עוד. הורים מתחרפנים שם.
השקט זועק מכל אבן. אבל רק אימא שומעת אותו ומכסה אוזניים - ולא עוזר. כי אי אפשר. מנשקת את האותיות ל.י.א.ו.ר - אות אחר אות. לאט. שיכאיב. שיכאיב עוד יותר. שיכאיב הכי חזק. כי בגללי הוא שם. זאת טעות של אלוהים. זה היה צריך להיות הפוך. והבדידות - אויבו הגדול ביותר של ההורה השכול- זה שמוכן לגעת בה, לועגת מכל פינה בחיוך ענק , חושפת ניבים מאיימים וחוגגת את ניצחונה פעם אחר פעם.
זה הזמן בו כל החומות קורסות . זה הרגע בו אני מחליטה - כל שנה - שזהו. עד כאן. עכשיו אני רוצה להיאסף אל ליאורי. והכול כבר מתוכנן מראש: יודעת בדיוק היכן אשכב, יודעת בדיוק את תמהיל הכדורים בעזרתו תבוא מנוחה לנפשי, הכאב ייפסק, שמחת האיחוד עם בני תמהר להגיע. כל שנה. שלוש פעמים בשנה. כך כבר תשע שנים. קוראים לזה אי שפיות זמנית. ממש לא אכפת לי. שיקראו לזה איך שרוצים. אני כבר לא אהיה שם כדי לשמוע. אני אחגוג יום הולדת עם בני במקום בו הנשמה משוחררת מכבלי הגוף והעולם.