כ"א סיוון תשס"ז, 7.6.07
ליאור בני היקר לי מאד,
שנתיים חלפו ואתמול ראיתי אותך בפעם האחרונה. אמיתי מתמיד - השמש זרחה על חיי, נעלמת - וירדה אפלה לעולמי.
"לאת אתה הולך?" שאלתי, וענית "אני הולך לעשות סיבוב". ואכן סיבוב עשית, חזרת למקום ממנו הגיעה נשמתך וזיכית את כולנו בעשרים שנים וחצי של אושר וגאווה. תמונתך ניבטת אלי מעל השידה, קפואה מאז צולמה. יפֶה מתמיד, יופי של בן עשרים וחצי. יופי שנשאר מאחורי זכוכית קרה. ליאורי שלי, בן זקוני, אתה חסר לי יום יום, כבר שנתיים, 24 חודשים, 730 ימים, 8760 שעות 525,600 דקות, וקרוב לשלושים ושניים מליונים של שניות.
הזמן הוא מימד מתעתע, לבני אדם אינו עוצר, ובזחילתו הוא מלכך את ימיהם, ההולכים ומתקצרים. אנשים אצים רצים לכל עבר, רוצים להשיג, להספיק, לטעום, הזמן מזנב בהם, כמו רועה את עדרו - וטוב שכך, אלה החיים. אבל לי, ליאורי שלי, הזמן עצר מלכת לפני שנתיים - הקפיא את עצמו. ימי הולכים ומתארכים, וגם אם מתעקשת אני שיתקצרו, ארוכים הם ללא נשוא ושחורים הם רוב הזמן.
המוות הוא עולם האמת, כך אומרים חכמים, ואילו החיים כאן הם כגשר המוביל לעברם. אומרים שהנשמה יורדת לעולם לתקן עצמה, נשמתך הייתה נקייה וטהורה מרגע לידתך. ילד של אהבה, ילד שמח, רגיש, חכם, יפה תואר, מוכשר ושנון, אתה חסר לי בחיוך שלך, בשנינות שלך, בחום שלך, באהבה שלך. בשתי ידיך החסונות שהיו מחבקות בהיסוס, וברגישותך לעולמו של הבורא - זוכרת איך הגעת יום אחד הביתה ובידך חתלתול זעיר, ובחיוך הממס לבבי אמרת: "אמא תראי, חתול אימץ אותנו". כי הייתה לך דרך מיוחדת, דרך ליאורית לדבר, לפנות ללבבו של כל אחד ואחד בלשונו. הכשרון שלך לשפות בלט: למדת בכוחות עצמך ספרדית ואיטלקית, שלטת באנגלית ובערבית, ובעברית העשירה שבפיך היית משתעשע בחידודים. אך יותר מכשרון לשפות-דיבור היה בך כישרון מיוחד, הנתון ליחידי סגולה להבין לשונותיהם של בני אדם. על שלמה המלך כתוב שהתפלל לבורא עולם וביקש לב שומע. אתה זכית ללב שומע. הבנת בחוכמת ליבך, ליאורי יקר שלי, שכל אדם - לשון ייחודית יש רק לו, וידעת להקשיב ללשונותיהם של בני אדם ולהבינן. עם כל אדם דיברת בלשונו, כי עיניים פקוחות היו לך, ואוזניים רגישות לכל תדר ומנעד ולב פתוח להאזין ולהקשיב.
חלפו שנתיים...
שמש סיוון שקעה למול סתיו שפרש שטיח של עלי שלכת. עליו נשמעו בהדהוד מתגבר רעמי צעדיו של החורף, שהונס על ידי שמש האביב שקרעה בעבים השחורים שבילים של זהב, שנסללו והפכו לרחובות מהבילים בהם הילך הקיץ המזיע, עד שמיהר לנוס מפני עצבותו של רוח הסתו, שקידם בשלווה עצוב את החורף הזועף בממטריו, שהלכו והתפוגגו מול מרבד פרחי האביב שכיסה את הארץ, שהתייבשה אט אט עת עלה שוב חומו של סיוון.
הטבע יודע מתי לזרוח ומתי לשקוע, מתי להאיר ומתי להמטיר, ואילו אני, ליאורי, איבדתי את הידע הזה. מאז לכתך השתכן קבע בחדרי ליבי, ממטרים עזים ורוחות סוערות מלוים את יומי ולילי, ורק פה ושם מבצבצת קרן-אור ורסיסי רביבים. הם המזינים היום את נשמתי שלא תצלול לתהום התוהו והבוהו ששולט בעולמי. הם נחמתי בחשכת ימי.
בדרך לנהריה הרכבת צופרת כמידי יום, ומכוניות של הורים-ממתינים עדיין חונות באורות מהבהבים, ובמעבר החציה חוצים חיילים של חיל הים, ותג היחידה דוקר את ליבי, חייל וחיילת חבוקים וצוחקים סודות של צעירים, כמו אז כשהיית לוחש סודות לאהובתך. ויש לפעמים שנדמה לי שהנה אתה מגיע, בהליכתך המיוחדת, כשתיקך מונח באלכסון על החזה, לא מישיר מבט, אלא לרגע, שולח אלי חיוך מהוסס-ביישני.
האנשים עוברים על פני ברמזור, ממהרים איש לדרכו, ואני לא רואה אותם, רק אותך. רק אתה שם ליד המסעדה, ליד הכניסה לרכבת, ליד חנות בעלי החיים, ליד סברי, ליד הקניון, בתחנת האוטובוס. לכל מקום בו אשא את עיני - אתה שם. אבל אינך. אתה בעולם החסד, עולם שכולו טוב, כך אומרים, כך אני מנסה להתנחם ולנחם.
קרן, אחותך - אותה כינית בליבך "אמא" התחתנה עם זאביק, תלתן גדלה, היא חכמה ונבונה, רגישה וטובת לב, בת למופת להוריה המסורים, ודוריה היקרה והקטנטנה, שממיסה את לב כל הסובבים אותה באהבה. ורביבי, אחיך האהוב, האמן המיוחד שרואה, בדיוק כמוך, דברים שאחרים אינם רואים, ומנציח רגעים מיוחדים בעיניו הרגישות, רביבי - שתמיד עמדת לצידו, וראית אותו הכי נכון. וידעת בחוכמתך הרבה את נפשו, וזואי שגדלה ועולה לכתה א' נבונה ופקחית, וליבה הרחב והטוב אינו שוכח את "דוד ליאור", והיא שואלת עליך מידי פעם, כי חיבוקך החם כה חסר לה.
ליאורי שלי, אהובי, בני הקטן הצעיר בן העשרים וחצי.
מסביב הכל משתנה לאט ומהר, העולם נולד כל יום מחדש וכל יום הוא אחר. זה דרכו, כך צריך להיות. אחיך מפלסים את דרכם בשבילי החיים, לפעמים בקושי רב, לפעמים מאירה דרכם - ואני מתבוננת בהם וחושבת איך יכול היה להיות אחרת לו רק היית לידינו, איתנו.
הזמן אינו מרפא פצעים, ממש לא, הוא חופר בהם שוחות עמוקות יותר, ולמרות זאת אני מודה לבורא עולם כשאני קמה בבוקר, כדי שאוכל עוד יום לברך את משפחתי הקטנה ולהתפלל לאושרה.
אלוהים שבשמים, לקחת את היקר לי מכל, אתה היודע כל, בוודאי קרבת אותו אליך - קרוב קרוב לכסא כבודך. נשמתו הטהורה, הנקייה, הצדיקה, בוודאי שוכנת לבטח בין נשמות הטהורים והצדיקים המקיפים אותך ונהנים מזיווך. ריבונו של עולם, שלח לנו ברחמיך הרבים כוח להתמודד ותקווה להצליח, ברך את משפחתי הקטנה בשמחה, באושר, בבריאות ובאריכות ימים טובים, וזכותו של ליאורי יקירנו תגן עלינו בעולם הזה.