שנה 15 בלי-אור
לבית העלמין הצבאי בנהריה אני קוראת "עיר הילדים". שם נח גופך כבר 15 שנים.
בשנים הראשונות נהגתי לעלות לקברך ביום הזיכרון לחללי צה"ל . הרגשתי שזאת חובתי המוסרית כלפיך, כלפי ילדי "עיר הילדים" והוריהם .
קשה להגיע לחלקת הקבר. המון האנשים עומד דחוק זה לזה בכל מקום פנוי. כשאני כבר מצליחה לגעת באבן, אני נצמדת אליה ולא זזה, תזוזה אחת ומישהו תופס לי את המקום. הרי אין לי תג שם עליו כתוב: "אימא של ליאורי .
"ההורים השכולים - השכנים שלך - [אחד מהם היה תלמיד שלי] צמודים גם הם לאבן. שותקים. מתבוננים בשם יקירם. שותקים. שותקים. אבות בוכים בשקט. לפעמים מסדרים פרח שגדל על הקבר. אימהות שותקות. אני מנסה להתעלם מההמולה סביבי. קוראת פרקי תהלים לעילוי נשמתך, בני. .אינני מצליחה לשמוע את עצמי.
ההמון ממתין לצפירה, ובזמן זה מברבר את נפשו לדעת. מסביבי מתקיים מפגש חברתי למהדרין. "מה שלומך-מזמן לא התראינו" - משפט המלווה בד"כ בכאפה+חיוך/צחוק, אח"כ עוברים לענייני עבודה, לענייני משפחה - מי התחתן, מי קנה בית, מי התגרש, מי אמר למי מה ובאיזה הקשר.
משם עוברים להחלפת מידע חשוב על "מה עושים הערב- לאיזה מקום נוסעים? מי מופיע בעיר? למה דווקא הפאב הזה הוא הטוב ביותר, אחי, איך חוגגים את יום העצמאות?" והעיקר - היכן ניתן לקנות בשר בזול כדי שיצליח המנגל, והיכן עושים אותו - תוך פירוט קפדני על כל אחד מהשושלת המשפחתית/ חברתית שתגיע + הסברים מי הוא מי בשושלת זו.
אינני שופטת אותם. ממש לא. מי שלא קבר ילד - לעולם לא יוכל להבין את הכאב ממנו משחרר רק המוות.
חוזרת הביתה . נצמדת לערוץ המקרין את שמות החללים, ומחכה לראות את השם שלך. אני כבר יודעת בערך באיזו שעה יוקרן השם. חייבת לראות את השם של הילד שלי. חייבת. כאילו יש בי צורך להכאיב לעצמי יותר. להעניש את עצמי. הקצב בו מתחלפים השמות, ליאורי, הוא מהיר - כל שנה נוספים עוד ועוד שמות.
שנייה אחת לפני השעה שמונה ,ושם החלל האחרון טרם נמוג - עוברים לרחבת הרצל לטקס פתיחת יום העצמאות. זה הרגע בו אני אמורה להזריק לעצמי טונה של אנדורפין?
אצלי כל יום הוא יום זיכרון, אבל את התובנה שיום הזיכרון לחללי צה"ל נלקח ממני קיבלתי רק אחרי 5 שנים. החלטתי שאני לא משתתפת בטקס האזכרה. ההחלטה הזו מלווה ברגשות אשם קשים מנשוא העולים וגואים כל שנה מחדש.
אמרתי לעצמי שאם כבר זה לא היום שלי, אז אין לי מה לעשות ביום זה במדינה הזאת. ב - 10 השנים האחרונות אני מטיסה את עצמי לחו"ל למקום שיש בו ים . נכון, גם בחו"ל זאת לא המדינה שלי, אבל לפחות איני צריכה לחוות את ההמולה , את הרעש ואת הלהג שמלפניי, מאחוריי ומצדדיי. אני בוחרת היכן להיות , עם מי להיות ובאילו תנאים להיות.
ביום הזיכרון - בשעה 10:45 [שעון ישראל] אני עוצרת הכול . מתרחקת הרחק מכל האנשים. אין איתי איש. יורדת לבד אל שפת הים. יושבת מול המים. מתבוננת בהם ובשמיים. מתפעמת מעצמתו של הבורא. מתפללת. בשעה 11 אני קמה . עומדת דקתיים. קוראת תהלים. בוכה. השקט מסביב עוטף אותי, אבל אינני לבד, בן שלי. נשמתך איתי, ליאורי, והקדוש ברוך הוא עם שנינו.
אז עד שלא יאפשרו לי להתייחד בדרך מכובדת עם בני ועל בני כל משפחות חללי צה"ל, ועד שלא ירחיקו את יום העצמאות מיום הזיכרון ויאפשרו לי לחוג כמו כולם את יום העצמאות: לשמוח ולהיות גאה במדינה שלי - אני לא כאן.