"בערב אחרי יום נוסף של אירועים, שאפילו אם אני אתאמץ אני לא אזכור אותם... אתה יודע קמים בבוקר עושים הכל במהירות... מקלחת, שירותים, גילוח, פעם חם פעם קר, מתלבשים מהר, קפה זריז לדרך, באוטו אני מאזין לתוכניות הבוקר, טרור פה מלחמה שם, הדולר עולה/יורד המדד עולה, ההוא מתפטר וזה מתלהם בשידור, כולם מסביבי נורא ממהרים, אני מסתכל על האנשים סביבי במכוניות ברחוב ואף אחד לא מחייך..., כל כך הרבה דברים מתרחשים סביבי וכאילו אני לא שייך.
בערב אחרי מקלחת מרעננת אני נכנס לחדר העבודה איפה ששמתי את התמונה שלך ואצלך הכל אותו דבר - אותו מבט, אותו חיוך, אותה הבעת פנים. שום דבר לא השתנה.
אתה זוכר את התמונה עם אמא בטירונות, איזה אושר הסבת לה. זקוף כזה, מחבק אותה עם המון אהבה. זה כאילו שאתה אומר, אמא, אל תדאגי אני שומר עלייך!
אני זוכר שאמא תמיד הייתה מספרת לי איך שתמיד דאגת לה - אצל חיים הספר כשהיא הייתה מתעכבת היית גוער או שסתם בערב של קניות אם הייתה מאחרת, אליה היית מתקשר לדרוש בשלומה ושאולי תזדרז.
בצבא כשכולנו דאגנו לך, אתה על אמא חשבת - "הכי חשוב שאצלך הכל בסדר..." נהגת לומר.
בערב בסופו של עוד יום אחרי המקלחת ולפני השינה כשאני ניצב מול התמונות שלך ואתה מביט בי בחזרה עם אותו חיוך ביישני, המבט שלך בעיניים והסומק בלחיים - אני יודע שעל אמא ועלינו אתה שומר שלא יקרה לנו כלום.
רועי מתתה ואתך אצלי מת משהו בלב!
רועי מתתה, ופתאום כל החיים שלי עלו על מסלול לא מוכר ולא ידוע, תאריכים קיבלו משמעות אחרת ואתם אירועים, שמחות וחגים, גם השירים שמשמיעים ברדיו כבר לא נשמעים אותו דבר.
רועי חסרונך מורגש ואני יודע ומבין שכל יום מחדש אני מתגעגע,
אני מתגעגע אליך אחי רועי".
מתוך דברים שכתב יובל, אחיו של רועי