רועי נפל בפעילות מבצעית במחנה הפליטים ג'נין כאשר נע בראש כוח שיצא לחלץ פצוע.
לרועי הייתה מוטיבציה כפולה לנוע קדימה. רועי נע קדימה כי הוא היה לוחם בנשמתו וכשכך תמיד שאף לחתור למגע עם האויב ולהיות בקו הראשון של הלחימה. רועי נע קדימה כי הוא ידע שיש לוחם פצוע שצריך לחתור למגע אתו במהירות האפשרית כדי לחלצו.
רועי קם ראשון ושעט לתוך האש אל היעד כדי להשיב מלחמה שערה וכדי לחלץ פצוע.
באופן יזום, מתוך בחירה, אומץ לב, נחישות ומנהיגות של עלם צעיר, רועי במעשיו, תוך מסירת נפשו, הודיע לאחרים את הדרך - לא להפקיר פצוע, להכריע את הקרב.
זוהי מורשת צה"ל שספג? כך ציפה ממנו צה"ל? האמנם? אין זה משנה מהו מקור מחצבתך, מאיזה בית חם או מחמיר באת, האם אתה ספורטאי או גולם בפעילות גופנית, חביב החבר'ה או זאב בודד וכיו"ב, רק כאשר תעמוד בפני כדורי מוות שנורים מעבר לפינה והבחירה תהיה בידך האם להיות ראשון או שמא מצאת את הסיבות להיות שני, שלישי ואולי עשירי ואולי אפילו לא להיות בכלל, רק אז תדע ותבין בפני איזו ברירה עמדו רועי ושכמותו. רק אז ניתן להבין את גדולת הנפש והמעשה של רועי ושל כמותו.
רועי נמנה על הראשונים האמיתיים. קומץ ראשונים שברגע הבחירה הקשה והנורא ביותר, הקימו את עצמם, נעו קדימה ובכך סימנו לכולנו את הדרך.
בעיניה של מדינה, רבים הם אלו שלובשים מדים ויוצאים לחזית כדי להגן על המולדת.
רבים הם אלו שלוקחים סיכון מודע ופוסעים במסדרונות הקרב.
אך מעטים הם אלו שעומדים כפסע אחד מהמוות אך באופן יזום, נחוש, אמיץ ומתוך בחירה מודעת, נעים קדימה כדי להשיב מלחמה שערה, כדי לחלץ חבר פצוע.
אולי הם בודדים, אולי הם עשרות, אולי הם מאות.
המעט שנותר למדינה ולנו זה להצדיע ולהוקיר אותם באופן לו הם ראויים.
המעט שנותר למדינה ולנו זה להציב אותם בשורה הראשונה גם במותם.
עבורם, עבור דורות הבאים של לוחמים ועבור חוסנה של המדינה.
רועי, אומץ לב ומנהיגות בחדרו של רועי, בשידה הקטנה שלו, נמצא לו ספר אחד בודד. את הספר מצאנו במגרת השידה לאחר נפילת רועי. מתוך הספר, ספרו של אורי בן ארי "אחרי": "תמצית המנהיגות הצבאית באה לידי ביטוי מוחלט כאשר הכוח נמצא תחת אש והמפקד שואג "קדימה! אחרי!" והכוח קם יחד אתו ושועט קדימה לתוך האש אל היעד. המילה "אחרי" היא האתגר המרכזי והיחיד למנהיג ולמנהיגותו".
בספר סוף מסלול כתבו חבריו: "...אם יש מישהו שיחליף את ניר (המ"מ) ויוביל אותנו בקרב, כמובן שזהו אתה... רוח הלחימה שלך, סוחפת אתה את כל המחלקה"
בתעודת הוקרה שנמסרה למשפחה בשם פלוגת המסלול של רועי, על ידי חבריו למסלול, נכתב: "...אתה שראינו אותך תמיד ראשון...בעבור אומץ לב, הקרבה עצמית, נחישות, תחושת שליחות ומסירות מוענקת לך תעודת הוקרה זו..."
חבריו מספרים שרועי היה אומר תמיד (ולפעמים אף פוקד עליהם) שאם יש לחימה אז עליו להיות בכוח הראשון - זה שנלחם. ובכוח הראשון הוא זה שיהיה ראשון להילחם.
רועי היה תמיד ראשון. רועי היה ראשון מבחירה. ראשון בחייו ובמותו.
רועי קם ראשון ושעט לתוך האש אל היעד - כדי להשיב מלחמה שערה ולאפשר לחלץ חבר פצוע. באופן יזום, מתוך בחירה, אומץ לב, נחישות ומנהיגות של עלם צעיר, רועי במעשיו, תוך מסירת נפשו הודיע לאחרים את הדרך - הכרעה בקרב ואי הפקרת פצוע.
בנקודת הזמן הקשה שבה היה מצוי הכוח שאליו השתייך רועי, כאשר אש מרצחים נורית בסמטה מעבר לפינה, רועי מצא את תעצומות הנפש, לדלג מעבר למחסה בטוח אל תוך הסמטה. רועי לא דלג אל סכנה בעלמא. רועי דלג תוך ידיעה כי במעשיו יש סכנה ממשית לחייו ואולי יש הסתברות קרובה לוודאי שהוא יקפח את חייו.
האם רועי עשה מבחינה טקטית את המעשה הנכון?
דבר אחד ברור, רועי עשה את שהאמין שנכון לעשותו. לנוע לכיוון הפצוע במהירות האפשרית. לחתור למגע עם מקורות האש שמנעו את פעולת החילוץ ושסיכנו את הכוח הנצור ולאפשר את חילוץ הפצוע. רועי מימש באומץ לב את צו מצפונו ואת ערכי מורשת צה"ל - ערכים בהם האמין.
כך ציפה ממנו צה"ל? האמנם? ובכן, אין זה משנה מהו מקור מחצבתך, מאיזה בית חם או מחמיר באת, האם אתה ספורטאי או גולם בפעילות גופנית, חביב החבר'ה או זאב בודד וכיו"ב, רק כאשר תעמוד בפני כדורי מוות שנורים והבחירה תהיה בידך האם להיות ראשון או שמא למצוא את הסיבות להיות שני, שלישי ואולי עשירי ואולי אפילו לא להיות בכלל, רק אז תדע ותבין בפני איזה ברירה עמדו רועי ושכמותו. רק אז תבין את גדולת הנפש והמעשה של רועי ושל כמותו.
רועי קם ודלג ראשון. מה היינו עושים ללא ה- ראשון. אחרי מי היה הולך השני ואחרי מי היה הולך השלישי ומה לגבי העשירי?
האמת הפשוטה היא שבמידה מסוימת, כוחה של מדינה תלוי ועומד במעשיהם של בחורים כדוגמת רועי. אלו אשר ידעו שמעבר לפינה נורית אש קטלנית אך שהאמינו בכל מאודם שעליהם להמשיך קדימה לאור הערכים שעל פיהם חונכו ושבהם האמינו. להסתער על האויב ולהכריע את המערכה. לא להפקיר פצוע. מה היינו עושים אילו לא עזרו עוז לקחת את הסיכון הנורא מכל.
רועי נמנה על הראשונים האמיתיים. קומץ ראשונים שברגע הבחירה הקשה והנורא ביותר, הקימו את עצמם, נעו קדימה ובכך סימנו לכולנו את הדרך.
רועי, אחוות לוחמים ואי הפקרת פצוע רועי שמע בקשר על כך שיש חייל פצוע. הוא נע בראש הכוח שיצא לחלץ את הפצוע. הכוח הגיע עד לנקודה המשוערת שבה היה הפצוע אך מבלי לדעת על מיקומו המדויק. מעבר לאותה נקודה הייתה הסמטא שבה היה פתח הבית שבו היה הפצוע. באותה סמטא ולעבר אותה סמטא נורתה אש בלתי פוסקת של מחבלים.
בביקורו האחרון של רועי בשכם, עלו רועי והמג"ד לנקודת תצפית שהשקיפה לעבר קבר יוסף כדי להבין את שאירע שם.
בשיחות בבית עם המשפחה, בשאלת חילוצו (או אי חילוצו) של לוחם מג"ב מדחאת יוסוף, רועי הסביר כי נעשתה שם טעות איומה וכי צה"ל לא ייתן לדבר שכזה לקרות בשנית.
רועי טען באמונה שלמה כי על פי השקפתו על צה"ל מוטלת החובה לחלץ פצוע יהיה אשר יהיה המחיר שיש לשלם גם במחיר חיי חיילים אחרים.
רועי נפל כדי להגן על ערך שעל פי אמונתו היה נשגב יותר מחייו שלו עצמו. רועי רץ ראשון קדימה למקום שבו נורו הכדורים, לחזית הבית שבו שיערו שהפצוע נמצא, כי הוא ידע שיש לוחם פצוע שצריך לחתור למגע אתו במהירות האפשרית.
רועי, צה"ל ותקופתנו
עוד יום חולף ומותיר את ימיה של הקמת המדינה הרחק מאחור. ערכים ישנים נמצאים בקונפליקט מתחזק מול ערכים בני זמנינו. נורמות מעצם טבען לובשות ופושטות צורה בהתאם לרוח הזמן. ימינו אנו, ימים של אינדיבידואליזם, של אפשרויות בלתי מוגבלות ושל ניצחון החומר על פני הרוח, שונים עד מאד מימיהם של תקופות אחרות וכשכך בנושאים מסוימים טמונה בהם סכנה למורשת העבר ובמקרים אחרים עשויים הם להצמיח מורשת טובה יותר.
בעידן של סרבנות,בעידן של השתמטות,
בעידן שבו קומץ אנשים נושא בנטל הלחימה וההגנה על המולדת,
עדיין בעיניה של מדינה, רבים הם אלו שלובשים מדים ויוצאים לחזית כדי להגן על המולדת.
רבים הם אלו שלוקחים סיכון מודע ופוסעים במסדרונות הקרב.
אך מעטים הם אלו שעומדים כפסע אחד מאש מוות אך באופן יזום, נחוש ואמיץ נעים ראשונים קדימה כדי להשיב מלחמה שערה, כדי לחלץ חבר פצוע.
אולי הם בודדים, אולי הם עשרות, אולי הם מאות.
המספר אינו חשוב כי לעולם הם יהיו מיעוט מובהק בקרב רבים.
המעט שנותר למדינה ולנו זה להצדיע ולהוקיר אותם באופן לו הם ראויים.
המעט שנותר למדינה ולנו זה להציב אותם בשורה הראשונה גם במותם.
עבורם,
עבור דורות הבאים של לוחמים שישלחו לקרב כשהם מצוידים בערכי צה"ל
ועבור חוסנה של המדינה
חן ליבני, סגן אלוף, מפקד גדוד, מפקדו הישיר של רועי.