סגן אליעזר קיד אלבז ז"ל

18.3.79

יוסף ורינה היקרים,

אינני יכול שלא לחלק אתכם את הרגשתי לאחר מותו של קיד, מעבר למכתב התנחומים שכתבתי.
כאשר הגיע אלי ליחידה לראיון, בקש לשרת בחטיבת "גולני", בדקתי עם החטיבה ואכן רצו אותו שם מאוד. דברתי על ליבו, מבלי שהכרתי אותו עדיין, שישאר בבא"פ מספר חודשים כקצין סיור, ואח"כ אעזור לו להגיע ל"גולני".
אינני יודע באם שכנעתי אותו בראיון, אבל כעובדה - הוא נשאר.
כשלמדתי להכירו מקרוב יותר, הזכיר לי בתכונותיו והתנהגותו את עצמי כשהייתי בגילו, ומאוד נקשרתי אליו. אהבתי את בטחונו העצמי ביכולתו, את הצורה שבה הכין את המשימות שהוטלו עליו, ובעיקר את הרצינות בעבודתו שעמדה בניגוד לגילו הצעיר, ומראהו הנערי. נדמה לי שכזה הייתי אני בגילו, או שיתכן שכך רציתי להיות.
בתקופה קצרה ביותר שינה אלי את מחלקת הסיור והפך אותה למקור גאווה לכולנו אך בעיקר - לאנשי המילואים אותם אימן. ההערכה לעבודה שעשה, ליחס ולרמה המקצועית הגבוהה, היתה חלק כמעט קבוע בכל סיכום אימונים והוסיפה כבוד רב וגאווה לי לבסיס ולצה"ל.
השבחים שקיבל, לא גרמו לו להתנשא, אלא לרצות לפתח עוד, לייעל את האימון ולחדש דברים. סמכתי עליו מאוד, והטלתי עליו משימות שהיו חשובות לי שבוצעו במדויק ובזמן אינני בטוח שאלי ידע בבירור עד כמה הערכתי אותו, את מסירותו ואת השתלבותו בחיי הבסיס.
נדמה לי שיכול הייתי לשבת איתו שעות ולדבר-ולא להפסיק. רציתי לשכנעו להמשיך ולחתום בצבא ולשלב את השירות עם חיי המושב עליהם דיבר, אולם לא הספקתי.
אני בטוח שאילו נשאר בצבא - היה מגיע לתפקידים ודרגות בכירות כיוון שהיה לו בסיס מוצק וחינוך טוב, ותכונות של אדם.
קשה לי מאוד לעכל את העובדה שלא אראה אותו יותר מסתובב בבסיס עם חיוכו השובב, והשקט הנפשי שכה הערכתי בו.
זכות גדולה היתה לכם לגדל בן שכזה וזכות גדולה היתה לי להיות חברו ומפקדו.

אתכם באבלכם הכבד.