רב"ט נעם רוזנבאום ז"ל

אלבום תמונות

ואז באותו יום מר ונמהר, כאשר שבתי מן העבודה, לאחר כשעה הגיעו לביתי אשר שמואלי ומאיר עזרא לא חשדתי בכלום. לאחר מספר דקות נכנסו מקצין העיר והודיעו לי את הבשורה הקשה מכל. קפאתי במקומי, הכל עמד מלכת. הלב נעצר. ואז התחלתי לצעוק ולצעוק עד שלא היה לי כח. ואז החל זורם ים של אנשים, ניסו לעטוף אותנו באהבה ולנחם כאילו שאפשרי הדבר. אינני יכולה להמשיך ולתאר ימים אלה, הרעים והקשים, של הכאב הצורב על אבדן חיים צעירים של בני.
ושוב אליך נעם. אם אי פעם אצליח באמת להכירך, לאסוף את כל זכרונותי ואת כל דבריך? בימים הארוכים ביותר של השנה לא הייתי מספיק עם נעם. וזה מקשה עלי את הפרידה. כשהמועקה גוברת אני עוצמת עיניים ונזכרת בנועם, ומנסה לחיות שוב את השניות של מגע חם ואנושי. נעם היה המקשר הגדול גם בתוך המשפחה וגם לידידיו ובעיקר לאחיו ואחיותיו אשר אהב כל כך, תמיד עם אכפתיות כה רצינית. הוא אהב מאוד ספורט בכלל וכדורסל בפרט, תמיד עזר בכל הפעילויות סביב המשחק. היה מוכן להשקיע הרבה, על מנת לשכלל כישוריו. הוא אהב את החיים והוא אהב לאהוב... לחיות...
אני כותבת ועיני אדומות מבכי. הימים עוברים ואינני יודעת כיצד לאחר מותו של נעם בני. יום יום אני קמה, ראשית אני פוקדת את קברו ומספרת לו את הדברים הלוחצים עלי, מה שנותן לי הרבה כח. לאחר מכן הולכת לעבודה, וממשיכה בפעילות השגרה, וחרדה פן הזמן ירחיק את נעם ממני. אני פוחדת פן יבוא היום ו"אתרגל" לזאת שנעם איננו וזהו זה. אם יש לי במה להתנחם זה בחיזוקים שאני מקבלת מחברים ובמיוחד ממנהלי אשר שמואלי אשר תומך ומסייע בידי לאורך כל הדרך. וכך, עם הזמן הבורח, נעם הולך ומתקרב אלי יותר ויותר. בגלל תפקידיי הציבוריים ואופן עבודתי החמצתי הרבה הזדמנויות להיות עימו, וכל פעם שהתלוננתי היה הוא זה שדחף אותי וסייע בידי, ובכח הרצון שלו נתן לי הרבה כח. אך הגורל רצה אחרת קטע לי את נעם בדמי חייו. אכן היתה זו השנה הקשה ביותר בחיינו. ימי ששי ושבת וחגים היו הקשים מכל. לחכות לנעם שייכנס הביתה בסערה, ישתה כוס משקה, ישים קלטת אהובה עליו בטונים גבוהים ויכריז מדי פעם על משפט שמצא חן בעיניו. אני יודעת כמה קשה לבוא לביתם של הורים שכולים. כאשר חזרתי לעבודה לאחר השלושים היו הרבה אנשים שניגשו אלי, חיבקו אותי ואמרו:סלחי לי סימה, אבל פשוט לא היה לי האומץ לבוא אליך. כמי שבאה ממשפחה שכולה היה לי קשה להתמודד עם החיים. היתה זו שנה מלאת ניגודים. ניסיתי לחפש את המילים אשר יבטאו בתבונה ובהגיון רגש, כאב וצער על אבדן חיי בני נועם.
אני מקווה שתהיו שותפים למאמצי לגשר על הקושי הגדול והצורך להמשיך לבכות את בני עוד ועוד, ולמצות את אבלי הפרטי עד כמה שאפשר. וזה דורש הפנמה, רגש, בכי וכאב. ראש השנה וסדר פסח כל היום אניחושבת על נועם, ומדוע הוא איננו אתנו. חברים רבים מתקשרים בטלפון ובאים לברך אותנו ב"חג שמח". ולי קשה להשיב להם בחזרה, אני מנסה לשכנע את עצמי שבעצם הברכה הם רוצים לאמר לי שהם יודעים שקשה לי שנעם איננו איתנו ומאחלים לנו פחות דאבה... האם אני טועה?
עוד מעט שנה מאז הלכת ולא חזרת עוד. מדוע אתה? והיכן אתה עכשיו? מה המשמעות של כל זה? על מה חשבת ברגעים האחרונים...
כולנו באים אליך מידי יום ביומו. מרוב שאינני יודעת מה לעשות מטפחת את הפרחים ובוכה. אילו יכולת לאותת לי, היית אומר להפסיק את השכול והאבל הזה די! החיים מוכרחים להמשיך האומנם? האומנם כך אמרת לי כאשר סיפרתי לך על השכול שעבר עלי בהיותי נערה? כל יום אני ממשיכה לחשוב על נעם שאיננו, לחפש פשר למותו ופשר להמשך חיינו. אני מצרפת מחשבה למחשבה, עם הימים מתרבות השאלות! אני שואלת את עצמי מדוע להביא כל כך הרבה ילדים לעולם הזה? האומנם העולם כל כך טוב וראוי לגדל בו ילדים? שאלתי אדם דתי מה כוח האבלים אצל הדתיים, והוא סיפר "שיום השנה" יש רק להורים! ולבנים? שאלתי "את הבנים מבכים כל השנה". לענות על ים השאלות אשר תמיד גדול מאי התשובות כי לתשובה טובה אחת באמת-יש תמיד לפחות שתי שאלות חדשות. אחת השאלות החשובות באמת כיצד נוהגים ביום השנה, לבן שאיננו? לפי איזה תאריך- עברי לועזי? ועם מי? מה קשה לנחם אבלים - והורים שאבדו בן - על אחת כמה וכמה. מה משתנה עם הזמןן עד כמה ממלא נעם את חיינו? אין תשובות לשאלות אלו, לכל אחד מאתנו נעם מהווה חלק אחר ושונה של החיים ובדרגות שונות אצל כל אחד ואחד. הדרך המיוחדת בה כל אחד שומר ונוצר את זכרו. היום יום הולדת לאבירם. זה יום הולדת שונה, אבל נדמה לי שרק עכשיו אני מתחילה להבין שאכן זהו זה. נועם לא יהיה אתנו כבר בימי הולדת. לא עוזר במאומה, לדעת שהוא ישאר תמיד בן 19 שנים. הכל זורם אלי בבת אחת לאהוב ולבכות על נעם שאיננו ואיני יכולה לחבק ולנשק. הכל זורם אלי בבת אחת: השמחה והעצב, האבל והזעם. אחרי כל הימים שחלפו, אינני מסוגלת לעבור ליד בן או בת מכיתתו של נועם, מבלי לחשוב עד כמה לא צודק הכל. העובדה שעברה שנה ניראת לי: לא נתפסת. אני חושבת לי לו אני תחתיו ובמקומו, בשמחה הייתי עושה עסקת חליפין כזו ומרגישה שיצאתי בניצחון גדול. אני חושבת על נועם כעל אפרוח ועל כל הכשרונות שהיו טמונים בו. מה שנשאר ממנו הוא הכאב שלי. לא הייתי רוצה להיפרד מהכאב. כל זמן שכואב לי נועם ישנו עימי. כן אני רוצה לצעוק ולכאוב על נעם שצריך היה להיות כאן, לחיות אתנו ולגדול עם אחיו וחבריו. יש לי רגשות אשם שלא עשיתי די עבורו שדברתי אל אוזנים לא קשובות. יש כל כך הרבה דברים לא גמורים ביני לבינו, וזה צורך אנרגיה נפשית מרובה כל כך, שבאמת לא נשאר בי הכח. מה הייתי צריכה לעשות? איפה נכשלתי? כבת למשפחה שכולה, יודעת אנוכי היטב שאין ניחומים. שהזמן אינו מרפא והכאב אינו עובר לעולם. שתמיד, תמיד נשאר אותו חלל בלב וערפל על העיניים מרוב בכי.

מאמא