סמ"ר ליאור איטח ז"ל

קורות חיים

בן רחל ויהונתן. נולד ביום כ"ו באדר תשל"ט (25.3.1979) ברמלה. עד גיל ארבע גדל בלוד, ילד 'סנדביץ' בין אחותו הבכורה רויטל לאחיו הצעיר אלירן. כשהיה בן ארבע עברה המשפחה לשלומי. ליאור למד בבית-הספר היסודי 'בן צבי' והמשיך לחטיבת-הביניים בקיבוץ כברי. משם עבר לבית-הספר לחובלים 'מבואות ים' במכמורת. בתום לימודיו במכמורת החליט ליאור ללמוד מקצוע שנדרש במסגרת צבאית וסיים בהצלחה כיתות י"ג וי"ד בבסיס חיל-החימוש בצריפין והוסמך כהנדסאי מכונות.

ליאור שמח תמיד לעזור לקהילה. הוא התנדב במשך שנים ל'משמר האזרחי' בשלומי, וכן הדריך בהתנדבות במתנ"ס המקומי. מוקף תמיד חברים וחברות רבים, עימם אהב לבלות במועדונים, בים ובמשחקי כדורגל. תקופה מסוימת אף עבד כשומר במועדונים.

בחודש יולי 1998 התגייס ליאור לצה"ל והוצב לשרת בחטיבה 7 כמכונאי מרכבה בעוצבת "סער" של עוצבת געש. בפברואר 2001 הועלה לדרגת סמ"ר. בתום שירות החובה החליט, בעידוד הוריו, לחתום קבע ולהתחיל לבנות את עתידו. ליאור אהב את הצבא וידע להשקיע על מנת להצליח בכל המוטל עליו, גם כאשר הגיע לחופשה, התנדב בפעילות במשמר האזרחי ביישוב. ליאור תואר כחייל מסור, נמרץ ושקדן אשר נחון ברמה אישית גבוהה וידע לעזור בשעת צרה, חיוכו התמידי ושמחת החיים שהפכוהו לאהוב ואהוד על חבריו. מפקדו, אל"ם חלוצי, סיפר להוריו: "ליאור היה אדם חברותי, הראשון לסייע לחבריו בעת צרה. זכאים אתם להתגאות בליאור על השקדנות, המסירות והיסודיות שבהן ביצע את המוטל עליו... בזכות מעלותיו אלו בחרנו בו, מפקדיו, כדי שימשיך בעתיד הקרוב בשירות קבע במסגרת גרעין איכותי המשרת בחטיבה. בעודי כותב על ליאור אני נזכר במרץ הבלתי נדלה ובשמחת החיים שאיפיינו אותו, מצד אחד, ומצד אחר - ברגישות שגילה כלפיכם, משפחתו היקרה."

ביום כ"ו באלול תשס"א (14.9.2001) נהרג ליאור בתאונת-דרכים בכביש נהריה-שלומי, והוא בן עשרים-ושתיים. ליאור ז"ל עמד להכנס לשירות קבע אך הוא נקטף ללא עת. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בנהריה. הותיר אחריו הורים, אח - אלירן, ואחות - רויטל.

חברה של ליאור מהצבא, אתי, כתבה: "ליאור, קשה לי לחשוב עליך בזמן עבר. אני מביטה עליך בתמונה ואתה כרגיל מחייך מתוכה, ואני לא מקבלת את זה שלא תהיה יותר... בזיכרוני חרוטים שמחת החיים הענקית שלך, הרצון ליהנות ולכייף תמיד וכך גם עשית, לעשות שמח, להצחיק את החבר'ה וכל אלה עם חיוך נצחי על פניך. את כל הדברים האלה, ליאור, למדתי ממך ואני משמרת אותם לעצמי - למענך ולמעני."

חלי כתבה לליאור, החבר הכי טוב שלה: "פתאום ברגע אחד הכל נמחק. החיוך שלך שהדגיש את שמחת החיים שהיתה לך התפוגג, ונשארו רק זיכרונות והרבה תמונות. הייתי ידידת הנפש שלך ועכשיו אני מרגישה שחלק ממני הלך איתך. איך נסעת ולא חזרת? איך בשנייה אחת נרדמת?... אני מקווה שאתה נמצא במקום טוב ושאתה שומר עלינו מלמעלה... החלל שמילאת בליבי נעשה ריק מתוכן ואף אחד לא יוכל למלא אותו שוב."

במלאות שלושה חודשים למות ליאור כתבו בני המשפחה: "שלושה חודשים בלעדיך ליאור/ הימים חולפים וכולנו נזכור/ את החיוך התמידי על שפתיו/ ואת גודל ליבו הרחב./ את הצחוק ושמחת החיים/ את מעט הרצינות ואהבת החיים/ חברים תמיד היו סביבו/ ובילויים נהגו תמיד איתו/ את שירותו הצבאי אהב מאוד/ ורצה לשרת עוד ועוד./ חייל מסור נמרץ ושקדן/ ועל כך העידו מפקדיו/ ננצור אותך לעולם איתנו/ נאהב אותך תמיד בליבנו."

זכרו יהיה נצור בלבנו תמיד.

אמן