קורות חיים
משה, בן טובה וברל-יעקב, נולד ביום י"ח בטבת תש"ג (26.12.1942) בבקאו שברומניה. את לימודיו היסודיים והתיכוניים עשה ברומניה וסיימם בהצטיינות. בתקופה שבין סיום לימודיו ובין עלייתו ארצה בשנת תשכ"א, השתלם בבית ספר כפרי, ואת זמנו הפנוי בילה בקריאה ובכתיבת שירים בשפה הרומנית. תמיד קיווה כי בבוא היום יוכל לתרגמם לעברית. כאשר עלתה המשפחה לארץ,קיבלה המשפחה מגורים בכפר-יונה. משה עבר לאולפן בקיבוץ גליל-ים, כדי ללמוד את השפה העברית.
משה גויס לצה"ל בראשית פברואר 1962 והוצב לחיל השריון. אם כי יכל כעולה חדש לדחות את מועד גיוסו, החליט להתגייס מיד וחיכה בקוצר רוח ליום המאושר. במסגרת שירותו עבר קורס צוותי תותח 20 מ"מ. הוא שוחרר לאחר שלוש שנות שרות סדיר בצה"ל. משיצא לחיים האזרחיים החל ללמוד היסטוריה וארכיאולוגיה באוניברסיטה בירושלים, וכמו כן הוענקה לו תעודת-הוראה. גם בשנות לימודיו וגם אחריהן עבד כמורה- חמש שנים עבד בבית-ספר תיכון בירושלים, שנה אחת עבד בהתנדבות בבית-ספר ערב בירושלים. עם גמר הלימודים, התקבלו משה ואשתו פנינה לעבודה בבאר שבע ולכן העתיקו לשם את מקום מגוריהם. שנתיים עבד בבית-ספר ערב המכין תלמידים לבגרות בבאר-שבע. משה גם כתב מאמרים רבים, בעיקר בתחום ההיסטוריה והפוליטיקה. מאמר אחד, הדן בקשריהם של בני רוטשילד למתיישבים הראשונים, התפרסם ב"ידיעון למורים להיסטוריה", וכן התפרסם מאמר הדן ביחסי ישראל-צרפת בשנים 1948-1967.
משה, או מישו, כפי שנקרא בפי בני משפחתו, היה אדם ישר, נבון, מסור מאוד לכל תפקיד שנטל על עצמו. לעבודתו התמסר בכל נפשו וראה במילוי תפקידו ייעוד חינוכי ממדרגה ראשונה. הוא היה מהאנשים המוכנים לבוא לעזרת הזולת תמיד, אפילו במצבים הכרוכים בסכנה. עדין נפש היה ורגיש. משה נודע בקרב תלמידיו כפטריוט גדול, ורגש זה הצליח להאציל גם עליהם.
הוא התעניין בתחומים רבים- היסטוריה, פוליטיקה, ספרות, ארכיאולוגיה, ביולוגיה ועוד ועוד. שעות ארוכות הקדיש לתחביביו: היה כורך ספרים ישנים ומסדרם לפי נושאים על-גבי המדפים, חרט וגילף בעץ וקרא הרבה. הוא היה בעל השכלה רחבה ובעל כושר-ביטוי שובה-לב- גם בכתב וגם בעל-פה. בעבודתו היה מסודר למופת, ולעומת זאת היה מפוזר בכל הנוגע לענייני יום-יום, משום שמחשבותיו היו נתונות לעניינים שברומו של עולם. מלחמה תמידית הייתה לו עם הזמן. תמיד טען שאין 24 שעות היממה מספיקות לו כדי לקרוא את כל אשר רוצה הוא לקרוא.
ידידיו מעידים עליו שהיו לו תכונות מובהקות של מנהיג, ואם כי התעניין בפוליטיקה, לא בחר להיות עסקן-ציבור. הוא שאף לחקור את נושא הציונות, אולם לא הספיק להתפנות לכך. תמיד אמר: "איך אוכל לעזוב את ההוראה כשאתמסר למחקר? אני מרגיש שהנוער זקוק לי. יש לי מה לתת לו, מה לומר לו. אני רוצה לספר לנערים האלו על ההיסטוריה של העם הזה, כדי שלעולם לא ישאלו את עצמם אם יש לנו זכות להיות פה או לא". תלמידיו אהבוהו כאב, כמורה וכחבר. הם ספרו עליו: "משה היה מורה שחששו מפניו, אבל העריכוהו מאוד. אנציקלופדיה מהלכת היה, אך אנו פנינו אליו גם בבעיות שמחוץ ללימודים. הוא היה אדם למופת. הוא ידע להודות כששגה, אולם בדרך כלל לא שגה. לא קרה ששאלנו אותו שאלה והוא לא ידע את התשובה עליה. אל התלמידים התייחס כאב. מבחנים לא היו בשבילו קריטריון לציונים. כשלא הצליחו להבינו ניסה להסביר דבריו בדרכים אחרות, ובמסיבות סחב ארגזי משקאות יחד עם כולם- הוא ממש חי עם התלמידים. אשר להיסטוריה- הוא היה משוגע לנושא והצליח להעביר את אהבתו הגדולה גם לאלו שהייתה להם דעה קדומה נגד. שעות ארוכות היה מכין חומר לתלמידים, תרגם גם מלועזית. הוא לא הרצה היסטוריה, הוא היה מביא דוגמאות. שיעור אצלו היה כמו סרט".
משה נשא לאישה את פנינה, שלמדה אתו באוניברסיטה בירושלים, ובשנת 1971 נולדה בתם סנאית. מספרת אשתו: "משה, אדם נפלא היה. היה ידיד ולא רק בעל. לבתנו הקדיש שעות ארוכות וסבלנות רבה. יחד האזינו לתקליטים, גם שרו יחד, כשהוא מלווה אותה במנדולינה, ולכל שאלותיה ענה באורך- רוח מופלא". במלחמת יום-הכיפורים שירת כסייר שריון בחזית הדרום. ביום 14.10.1973 יצא עם גדודו לפנות פצועים באזור הצפוני של התעלה. פגיעה ישירה של טיל פצעה אותו אנושות והוא הועבר לבית החולים בלינסון, עשרה ימים נאבק על חייו והרופאים התפעלו כושר העמידה ורצון החיים שלו. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973), מת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בנהריה.
השאיר אחריו אישה, בת, אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "משה היה אהוב ומקובל על חבריו ועל מפקדיו. מעשיו וכושר התמדתו שימשו לחבריו מקור לכוח". בעלון שהוציא לאור בית-הספר התיכון-עירוני המקיף א' בבאר-שבע לזכר נופליו, פורסמה רשימה לזכרו של משה.