קורות חיים
בן דליה ואברהם. אח לנסיה ונעמה. נולד ביום כ"ג באלול תשל"ג (20.9.1973) בבית החולים "מלבן" שבנהריה, בלידה טבעית, במשקל 3.350 קילוגרם, אחרי היריון מושלם ולאחר ציפייה רבה.
כבר בגיל הילדות בלט; אורן בתכונות המנהיגות שלו, בעומדו על ערמת קוביות מוגבהת כאשר הוא מסדר את הילדים בשורה ומחלק להם פקודות. על פי דברי הגננות, אפשר היה כבר אז לנבא את היכולות הכריזמטיות הפיקודיות שבהן התברך.
בשנים 1985-1979 למד אורן בבית-הספר היסודי על-שם דוד רמז בנהריה. באותה תקופה החל את קריירת הכדורסל המפוארת שלו כחניך צעיר בבית-הספר לכדורסל של "הפועל נהריה". לאורך השנים המשיך לשחק בכל הזדמנות ולהצטיין.
הערך של כבוד הזולת אפיין את אורן בהתנהלותו מול המורים, ובמיוחד ביחסיו עם מנהלת בית הספר.
אורן היה חבר בתנועת "הצופים" שבה התחנך לערך אהבת הארץ. בגיל חטיבת הביניים קיבל ערך זה ממד נוסף עם הצטרפותו לחוגי הסיור.
בשנים 1989-1986 למד אורן בחטיבת ביניים "א' עירוני נהריה" בשיתוף רשת "עמל". יכולותיו הפיזיות והאתלטיות באו לידי ביטוי בהתקדמותו בעולם הכדורסל כרכז מוביל, כאתלט וכ"ספרינטר", בהובילו את נבחרת האתלטיקה הקלה לזכייה באליפות בתי-הספר היוקרתית כחבר ברביעיית השליחים.
אורן אהב את הים בכל מאודו, הגיע אליו בכל רגע פנוי, עסק בגלישת גלים ובצלילה, ברכיבה על אופנוע ים ואף בדיג.
בשנים 1992-1989 למד אורן במגמת מיכניקה, בחטיבה העליונה. הוא סיים את לימודיו עם תעודת בגרות מלאה ועם תעודה מקצועית. בטקס הסיום השכבתי זכה בתואר "ספורטאי מצטיין" של בית-הספר.
בסיום התיכון, טרם גיוסו לצה"ל, יצאו אורן וחבר ילדות לטיול תרמילאים בבירות אירופה. את כספי הטיול חסך אורן במהלך חודשים רבים של עבודות מזדמנות, וכך גם מימן את לימודי הנהיגה והוצאת הרישיון.
בסוף חודש מרץ 1992 התגייס אורן לצה"ל. הוא הוצב בחיל השריון והתמסר אליו מידית. בסיום קורס מפקדי הטנקים, נשאר להדרכה בבסיס "שיזפון". גם לאחר קורס הקצינים שירת כמפקד בקורס מט"קים ואהב מאוד את ההדרכה ואת עיצוב "דור המפקדים" החדש של החיל.
כמ"פ הגיע לגדוד "סער", לפלוגת "חרב", ופיקד על צעירי הגדוד עם סיום הכשרתם לצמ"פ. לאחר הפיקוד על פלוגה ח', הגיע תורם של "הזאבים": אורן לחם עם פלוגה ז' המבצעית בחברון ובלבנון ואף קיבל את אות הקשנ"ר על הלחימה באירוע מוצב "ריחן" באוגוסט 1998. בנימוקים לקבלת תעודת ההערכה נכתב: "ב-30 ביולי 98' הותקף מוצב 'ריחן' שבדרום לבנון וכתוצאה מכך נפצעו שישה חיילי צה"ל כאשר אחד מהם פצוע אנוש. מ"פ הטנקים סרן אורן סידי מגדוד 'סער' קפץ לטנק עם מ"מ נוסף, פינה את הפצוע האנוש ושיתק את מקור הירי בתנועה ואש. ... בפעילותם זו גילו אומץ לב וקור רוח, הצלת חיי אדם והמשך לחימה תחת אש". היה זה אך טבעי שלאחר מכן יישאר אורן בגדוד בתפקיד הסמג"ד, ויתמודד עם הגדוד במאורעות אוקטובר 2000.
את השנתיים הבאות בילה אורן באוניברסיטת חיפה, וסיים תואר ראשון במדעי המדינה ובמזרח תיכון. לאחר הלימודים חזר שוב לרמת הגולן בתפקיד עוזר קצין אג"ם אוגדה 36 בנפח. אולם לאחר מספר חודשים, נקרא להחליף את קצין האג"ם בחטיבת "ברק" והרגיש ש"שב הביתה". אמנם, תפקיד קצין האג"ם רחוק מהחיילים ומהשטח, אך אורן ראה חשיבות רבה גם בלמידת עבודת המטה הרוחבית וחשב שהצמידות היום-יומית למפקד החטיבה תלמד אותו רבות.
עם סיום התפקיד בחטיבה יצא אורן ללימודי פו"ם (פיקוד ומטה), שם הקדיש את זמנו הפנוי לחזרה לכושר מעולה, וזאת במקביל ללימודי תואר שני בביטחון לאומי באוניברסיטה העברית בירושלים.
אורן היה מהיחידים שבין כל הקצינים שהשלים את כל חובות התואר ואף סיים את פו"ם בהצטיינות. לאחר שנה אינטנסיבית של לימודים הוענקה לאורן דרגת סא"ל והוא הגיע לבסיס האימונים "מל"י" בתפקיד סגן ראש המא"ט. שם נגלה בפניו עולם האימונים על כל צדדיו ואורן ידע כי דווקא תפקיד זה ישלים את הכנתו לפקד על גדוד.
במסגרת תפקידו בצאלים היה אורן שותף לפעילות צה"ל במהלך ההתנתקות מרצועת עזה. בפברואר 2006 קיבל את הפיקוד על גדוד "סער", הגדוד שבו "גדל" כקצין וכמפקד, והייתה זו מבחינתו סגירת מעגל. אורן פיקד על כיתור בית המעצר ביריחו, ועמד בראש פעולת תפיסת רוצחי השר רחבעם זאבי.
לאחר אימון גדודי מצוין, הגיע גדוד "סער" לרצועת עזה, בדיוק עם חטיפת החייל גלעד שליט. במשך שבוע לחם אורן עם הגדוד בפאתי חאן יונס ובמוקדים נוספים ברצועה. עם התחממות הגזרה הצפונית "הוקפץ" הגדוד למערכה שבצפון, ובמשך כארבעה שבועות לחמו בגזרה המערבית בדרום לבנון עד למבואות העיר צור. על חילוץ לוחמים תחת אש במלחמת לבנון השנייה, קיבל אורן תעודת הערכה מיוחדת מקצין שריון ראשי.
עם סיום המלחמה נשאר אורן עם הגדוד בגבול הצפוני לשמירה על יישובי הצפון, ולאחר מכן עברו תקופה ארוכה של אימונים ותרגילים כלל-צה"ליים הן ברמת הגולן והן בדרום.
אורן אהב מאוד לקרוא ספרים ותמיד היה קורא במקביל ספר "אזרחי" וספר "צבאי" או מקצועי. העיסוק בספורט היה חשוב לו מאוד - הוא המשיך לשחק כדורסל בכל הזדמנות, גלש וצלל במקומות רבים ברחבי העולם ובילה בים בקיץ וגם בחורף. אורן השתתף בחצאי מרתון ונהג לרוץ באופן עצמאי במהלך השבוע. הוא אהב מאוד לטייל, בארץ וברחבי העולם, ולא פספס אף הזדמנות לצאת לטיול - קצר כארוך.
במהלך שירותו נישא אורן לבת זוגו גלי, וב-10.10.2006 חבקו השניים את בנם בכורם ענבר. אורן היה בשיא כושרו ופעילותו, היה מאושר בחייו האישיים והחל לתכנן עם גלי את בניית ביתם במושב תלמי יפה, שם התגוררו.
במהלך תרגיל גדול בצאלים, בעודו מפקד על הגדוד, התמוטט אורן והובהל לבית החולים. הווירוס שתקף אותו, גרם לשיבוש במערכות גופו והוא לא הצליח להתמודד עמו. לאחר שבועיים בטיפול נמרץ, ביום י' בניסן תשס"ז (29.3.2007), נפטר אורן והוא בן שלושים ושלוש. בלכתו הניח רעיה, בן, הורים ושתי אחיות - נסיה ונעמה. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי שבנהריה.
על קברו הספידה אותו אחותו בשם בני המשפחה: "... אורן הוא עץ ירוק עד שקליפתו עבה ומחוספסת, ושורשיו עמוקים וחזקים באדמה, כמוך. ... גדלת בבית חם, מחבק, אוהב, עם ילדות מקסימה שבה מימשת את כל רצונותיך תוך יד מכוונת של אבא ואימא שחינכו אותך למופת. ... תמיד תמיד הלכת עד הסוף בכל מה שעשית. ... הרצון לנצח בכל תחרות ובכל משחק היה חזק אצלך מכל דבר, אך לימדת אותנו שגם אם מפסידים אז 'מפסידים בכבוד'. כילד גדלת והתחנכת על אהבה ותרומה למולדת, ציונות, עזרה לזולת, ועם יד מכוונת מאבא מפקד, התגייסת לצה"ל. ... סיימת כל קורס אפשרי בהצטיינות והתקדמת במהירות בסולם הדרגות כמטאור. הצניעות שאפיינה אותך גרמה לנו לדעת על כל אות הצטיינות דרך התקשורת, או כשהיית מגיע הביתה לאפטר. ... הסיפורים והזיכרונות הם טיפה בים לעומת דמותך הזקופה והגאה, הליכותיך, נעימותיך וערכיך שהשארת חותמך בהם בכל מקום שבו היית ויהוו לנו כהשראה להמשיך את דרכך.
איבריך נתרמו באצילות על פי בקשתך, בתקווה שיצילו חיים ויתנו תקוות למשפחות אחרות. מסרבים להיפרד ואוהבים אהבת אין קץ".
כתבות רבות התפרסמו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית וסיקרו את הטרגדיה שפקדה את מג"ד השריון בעל הכריזמה והאישיות יוצאת הדופן. וכך נכתב בעיתון "במחנה": "?'הוא היה בן אדם מדהים', אומר רס"ב שמעון ביתן בקול חנוק. 'הגדוד היה קטן עליו. אם הוא הבטיח משהו הוא היה מסוגל לשים את הדרגות שלו על השולחן ולקיים כל דבר שבעולם, ואפשר היה לדבר אתו על הכול. יותר מכול היה אבא טוב, גם לחיילים שלו'?".
במלאות שלושים לנפילתו הספיד את אורן סגן-אלוף ניסן, חברו הקרוב: "... היית הצעיר שבחבורה, גבר במלוא רמ"ח איבריך, תכונות אישיות מדהימות, חבר אמיתי וטוטלי, בן יקר להוריך, אח מסור לאחיותיך, בעל אהוב לגלי שמחזיקה את כולנו מאותו הרגע שבו התמוטטת בתרגיל, וכמובן אבא צעיר כל כך שלא זכה ליהנות מענבר - תינוק מדהים, חייכן וסקרן. ... תמיד בתנועה להספיק לראות, לחוות וליהנות ולהתנסות. האם ידעת במשהו בלבך שאנחנו לא ידענו? ...
אורן, אהבתי אותך מאוד. מעולם לא גיליתי לך, אבל עקבתי בקפידה אחר תפקודך ותפקוד הגדוד עליו פיקדת בגאון בשנה וחצי האחרונות. ראיתי איך אתה מצליח בכל פעילות - מוכנות הגדוד למלחמה, במלחמה עצמה, בטיפוח מפקדים, בדאגה לפרט ולאחדות והמורל בגדוד, לאמצעים וללוגיסטיקה. ... לא הופתעתי לגלות שאתה מיישם, לומד, משנה ומשפר כל הזמן ומתפתח כמפקד.
זכיתי, אורן - זכיתי יותר מכולם להכיר את יופייך הפנימי והאמיתי מקרוב. תמיד פרגנת, הבנת, חיפשת דרכים לעזור ולסייע לי באופן אישי ולכל החברים בכל משימה שנדרשת".
הספיד את אורן מפקדו, אלוף-משנה משה שטרית: "... חייל של חטיבת 'ברק' בנשמתך. כך ראית את עצמך, כך רצית להוסיף ולהיות. המלחמה הותירה בך את עקבותיה, מפקד שגאה בהישגי הגדוד שלו. בעקשנות תבעת את ההערכה וההוקרה לה הגדוד ראוי. 'היינו הטנקים הראשונים שחדרו לעומק של קילומטרים בשטח הלבנוני, שום גדוד טנקים לא עשה את זה לפנינו', אמרת. דאגת שאנשיך ידעו עד כמה אתה מעריך אותם, ועד כמה אתה נותן בהם אמון. הייתה בך אותה נחישות להוביל את הגדוד הלאה. נחישות שאני מבטיח לך שתעמוד כנר לרגלינו, בכל שדה קרב בו יידרשו לוחמי גדוד 'סער' וחטיבת 'ברק' ללחום".
במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי: "... אורן תואר כקצין מקצועי וקפדן, שניחן ביכולות מבצעיות גבוהות. הוא פעל מתוך מסירות ומחויבות לתפקידו ולמשימותיו. דאגתו העמוקה לפקודיו התבטאה במאמציו הכנים לשפר את תנאי שירותם. אורן השכיל ליצור מעגלי קרבה ורעות וזכה לאהבתם ולהערכתם של רבים".
כתבו שחר, נדב ואלון, חבריו של אורן מקבוצת הכדורסל שנמנה עמה בצעירותו: "... היינו קבוצה נמוכה יחסית, אך כל כך אהבנו לנצח. את אהבת הניצחון וחוסר הוויתור, הוביל 'הקטן שבחבורה', אורן. מהיר כמו שד וחזק כמו שור, תמיד שמחנו שהוא משחק לצדנו ולא נגדנו. מהאימונים אתו ומהיריבות שלנו למדנו, שלהיתקל בו בעת משחק זה ממש לא רצוי - עם הנחישות שלו, עם המהירות, הזריזות והכוח, לעמוד מולו היה חסר סיכוי.
אורן היה ציר מרכזי בקבוצה. תמיד היה מוביל, משפיע, בולט ואוהב אתגרים. אופיו השפיע על אופייה של הקבוצה - קבוצה לוחמת שממש אוהבת את ה'טירוף' של הביחד והניצחון. ... הוא עשה עבורנו את הכול ליותר פשוט. וידענו! ידענו שכשאורן טוב, ואורן בתוך המשחק, אנחנו בדרך הנכונה לניצחון. ... הוא היה שילוב של יכולות גופניות יוצאות דופן, אופי אינדיווידואלי עם המון יכולת לחבר את הקבוצה דרך ביצועים שאפיינו רק אותו. היה... בעיניי רוחנו הוא עדיין!"
הספדה של גלי, הרעיה: "עברו שלושים יום בלעדיך. כבר שלושים יום שאנחנו מנסים להבין איך איבדנו אותך. ... כבר שלושים יום שהגוף מתנגד לתודעה, הלב מתכחש להבנה. ... ולא מצליחים להשלים עם העובדות ושום הסבר פשוט לא מחלחל, לא מתעכל, לא מסתדר. ... פתאום מבינים את משמעות הריק שבחלל. ...
אורן, עזיבתך הותירה בנשמתנו חלל עצום בדמותך. אנחנו משתדלים לשאוף מספיק אוויר, להתמודד עם הריק הזה, עם רוע הגזרה, אך הקושי הוא בלתי יתואר. חלל דמותך חקוק בלבנו ואנו מסרבים להיפרד. החלל כל כך משמעותי, כך שנוכחותך נותרה זקופה, איתנה ופשוט מציאותית. אתה נמצא עמנו בכל רגע בשגרת היום-יום. ... אתה אתנו ותמיד תהיה. דמותך, שתמיד השפיעה עלינו, תמשיך להאיר את דרכנו, להיות עמוד האש בחיינו, ובעיקר בחינוך ילדנו. אתה אתנו. אנחנו לא נפרדים".